|
בתחילה עבד כפועל דחק, עד שמישהו שם לב כי הוא כותב על השקיות את שמם של הזרעים בלטינית, והוא נשלח להשתלמות במכונים האגרונומיים בבארי ובמונפלייה
▪ ▪ ▪
|
מאיר פורטי, יליד 1921, חזר למילנו עם תום המלחמה והצטרף לתנועת "החלוץ". שם עבד לצדה של עדה סירני כפעיל בארגון עלייה ב'. הוא קנה בעבור הארגון אניות מעפילים. באחת מהן, "טטי", עלה ארצה ב-1948 לקיבוץ גבעת ברנר, שם עבד במשתלה. בראשית שנות החמישים עברה המשפחה לבאר-שבע ופורטי התקבל לעבודה ב-1959 במכון לחקר הנגב. בתחילה עבד כפועל דחק, עד שמישהו שם לב כי הוא כותב על השקיות את שמם של הזרעים בלטינית, והוא נשלח להשתלמות במכונים האגרונומיים בבארי ובמונפלייה, ונהפך לחוקר מן המניין במכון. תחילה התגוררו בדירה קטנה בשכונה א' ואשתו החלה לעסוק בהוראה. לימים, הייתה למנהלת הראשונה של בית הספר בעומר. לאחר כמה שנים מצאה עצמה עוסקת עם פורטי בחקלאות והמשפחה הקימה חממות בהן גודלו וורדים לייצוא. באותה עת הגיע למכון עמרם קדיש, מחלוצי המחקר בצמח החוחובה, והיה מחלוצי האינטרודוקציה (אקלום של צמחים) של החוחובה. ואו של קדיש והצטרפותו של פורטי נתנו תנופה לאקלום הצמח. פורטי שנפטר בשנת 2010, סיכם פעם את הישגיו והתברר שכשליש ממאתיים הצמחים שיבא ארצה לאקלום (מלפני 40 שנה) גדלים ומשגשגים בנגב בלא טיפת מים נוספת.
|
|
פרופ' יוסי מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון אומר, כי פורטי "צבע את הנגב בירוק"
▪ ▪ ▪
|
פרופ' עליזה בנציוני, שהייתה שותפתו של פורטי למחקרים ולפרסומים רבים, מציינת, כי פורטי, שהצניע את הישגיו, תרם רבות גם בתחום צמחי הנוי, אקליפטוסים שהביא מקליפורניה, ותרומתו ניכרת בצדי הכבישים, בגינון בים המלח ובחלקת הקבר של דוד בן-גוריון בשדה בוקר, ועוד. עם עמיתיו במכון, כמו ד"ר אנינה ירון, ומומחי מכון וולקני כרוג'ר בנימין ז"ל וד"ר נעם זליגמן, השקיע רבות בטיפוח צמחי מרעה רב-שנתיים, אם כי התוצאות, בסופו של דבר, לא הצדיקו את ההשקעה. פרופ' יוסי מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון אומר, כי פורטי "צבע את הנגב בירוק", וכלתו טובה הפליאה לספוד לו: "קשקוש גלגל המריצה, רעש המשור על ענפי העץ, ואתה רכון על טפטפות, כועס על הנקרים שמחבלים במערכת המים, ונלחם בחולד שזה עתה סיים לכרסם את שורשי הארטישוק. היום נאלמה שירת האדמה והטבע".
|
|
המטרה הייתה לרבות אותם ולבדוק באיזו מידה הם מסתגלים לתנאים של הנגב, באיזו מידה הם יכולים לתת את התרומה התיאורטית המצופה
▪ ▪ ▪
|
על פורטי הוטל לחפש בחו"ל, זנים ומינים ולהביאם ארצה מאזורים אחרים בעולם בעלי תנאים דומים לאלה של הנגב, ולנסות לגדל אותם אצלנו בתנאי יובש, מליחות וכו'. כן היה צורך לבדוק את עמידותם בתנאים החדשים, ולפתח אותם למטרות מרעה, ייעור, פרי, נוי, שיפור סביבה, תעשיה. אט-לאט הפך לאחראי למשתלה, והוא קודם לדרגת טכנאי. בה בעת החל לעסוק בעבודות האינטרודוקציה של החוחובה שהייתה קיימת כצמח בר. אומנם היא הייתה ידועה לאינדיאנים כבעלת כל מיני תכונות, אבל לא הייתה מתורבתת, לא גודלה כצמח חקלאי. בהסתמך על לימודיו הלא מסודרים בפקולטה לחקלאות במילנו והניסיון שצבר "בהכשרה", תפס פורטי את מקומו של קדיש בהמשך תרבות ואקלום החוחובה. המטרה הייתה לרבות אותם ולבדוק באיזו מידה הם מסתגלים לתנאים של הנגב, באיזו מידה הם יכולים לתת את התרומה התיאורטית המצופה. העבודה התחילה עם הריבוי, נמשכה עם הבדיקה בשטח בתנאים של באר-שבע, ולאט-לאט, כשהיגיע מנהל מחלקה חדש, התפתחה העבודה לניסיונות יותר גדולים מחוץ לבאר-שבע. הוקמו שלוש חלקות ניסיוניות, אחת בעומר, אחת על יד גבולות, ואחת בחולות של ואדי סכר, בחולות שמדרום לבאר-שבע ולרמת חובב. המטרה הייתה לבדוק קבוצה די גדולה של צמחים, המיועדים לכל מיני מטרות בתנאי סביבה טבעיים שונים, גם ברמת הגשמים וגם בתכונות הקרקע: עומר בקרקע לס, ליד גבולות ניסיון בחולות הלס, באזור ואדי סכר בדיונות, זאת הייתה התוכנית הפרלימינארית העיקרית, שהייתה צריכה לקבוע אילו מינים מתאימים לאזור זה, או לאזור אחר בנגב.
|
|
העבודה נעשתה בשיתוף פעולה עם חוקרים של מכון וולקני, מומחים בענייני מרעה ובעלי חיים
▪ ▪ ▪
|
פורטי הסביר את הניסיונות הקשורים בצמחי המרעה. אלה היו אז בין ה"להיטים" בתוכנית הפיתוח: לשפר כמותית ואיכותית את הספקת המזון לבעלי חיים, בעיקר כבשים, על-ידי תוספת לשטחי המרעה של צמחים מאזורים אחרים בעולם בעיקר מאוסטרליה, תוספת לצומח הטבעי המדולדל, אחרי שנים של ניצול על-ידי עדרים בלתי מתחשב. צמחי המרעה האלה היו מינים רב-שנתיים, שיחים רובם, בחלקם דומים "למלוח הקיפח" שגדל טבעי בארץ. בעיקר, כאמור, מינים מאוסטרליה, ועוד אחרים, שמוצאם מצפון ודרום אמריקה, ומדרום וצפון אפריקה. כולם מאזורים צחיחים. אחרי בדיקת ההישרדות וההסתגלות במספר בתי גידול בנגב ללא כל השקיה, הועברו קבוצה של מינים מצטיינים לשלבי מחקר מתקדמים יותר: היחסים בעל-חיים - צמח. העבודה נעשתה בשיתוף פעולה עם חוקרים של מכון וולקני, מומחים בענייני מרעה ובעלי חיים. גם ניסיונות אלה נערכו ללא השקיה, בתנאים הטבעיים של המקום, בחווה של מכון וולקני, לא רחוק מגילת. השלב הראשון של הניסיונות היה גישוש המיועד לבדוק באיזו מידה והאם בכלל הכבשים אוכלות את החומר הזר הזה ממינים אחדים. ואם כן, מה מעדיפות - מין זה או אחר, ובאיזו מידה. אולי אפשר להוסיף שמאז התחלת הניסיונות הזמנים השתנו. הנושא ירד ארט אט מסדר היום. פורטי לא ויתר וטען כי המרעה הוא חלק חשוב בפיתוח הנגב ואחרי שנים רבות של חיפוש, איסוף, ריבוי, שתילה, מעקב אחרי המינים שהובאו במשך השנים, ולאחר מכן לפחות שש שנים בכל אחד משלושת השלבים העיקריים של המחקר על יחסי בעלי-חיים.
|
|
|
שמן סיכה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| החוחובה היא מין דו-ביתי וכאן טמון קושי מסוים. כלומר, מין שבו ישנם צמחי נקבה וצמחי זכר, לכן היא צמח קצת "מסובך". | |
|
|
|
|
בנושא של יעילות ריפוי הכוויות של שמן החוחובה וגם בנושאים אחרים, המחקר לא התעמק דיו
▪ ▪ ▪
|
פורטי הסביר כי הערך של החוחובה הוא בשעווה הנוזלית שסוחטים מהפרי. הפרי הוא פחות או יותר בגודל של בוטן, ומכיל כחמישים אחוז שעווה. השעווה הזאת היא האטרקציה של הצמח, כיוון שהפוטנציאל לניצול תעשייתי נראה טוב. לשעווה זו שימושים פוטנציאליים גם בתור שמן סיכה, גם בפלסטיקה, אולי ברפואה ובמזון. לצערו, בנושא של יעילות ריפוי הכוויות של שמן החוחובה וגם בנושאים אחרים, המחקר לא התעמק דיו. אחד מהדברים המצערים הוא שדווקא המחקר הטכנולוגי, הקליני, לא התפתח לממדים רחבים, והצטמצם ברוב המקרים לגישושים בלבד כך למשל, מחקרו של ד"ר מוסוביץ מבית-החולים סורוקה על שימוש בשמן הזה במחלות עור. באוניברסיטת ב"ש נעשתה לא מעט עבודה על השעווה, תכונותיה, שימושיה הפוטנציאליים. היום רוב השימוש בשעווה הוא בקוסמטיקה גם בארץ, וגם בעולם על-ידי תעשיות מובילות בשטח. החוחובה היא מין דו-ביתי הסביר פורטי וכאן טמון קושי מסוים. כלומר, מין שבו ישנם צמחי נקבה וצמחי זכר, לכן היא צמח קצת "מסובך". צוות פורטי עקב קודם כל אחרי הפנולוגיה של הצמחים הן של המין באופן כללי והן של פרטיו. נבדק אף איך המין בכללותו מתנהג בתנאים של הנגב, מתי, באיזו עונה ובאיזה גיל הוא פורח, מתי מבשילים הפירות ומה קצב גדילתו. זה היה המעקב הראשון, מעקב הכרחי כדי ללמוד את התנהגותו ואת התכונות הבסיסיות האופייניות למין. משום כך הוא החל לעקוב אחרי הצמחים הבודדים, צמחים אחד אחד לחוד זכרים ונקבות בהתנהגותם האינדיבידואלית. המעקב אחר הצמחים החל קודם בשטח המכון, ואחר-כך גם בשטח בגילת. בשטח של משתלת הקרן-הקיימת בגילת. היו בערך 3,000-2,000 צמחים מריבוי הזרעים שהביא עמרם קדיש בזמנו ומהנסיונות שנערכו עליהם הופקו לקחים חשובים ביותר.
|
|
|
מימון [צילום: נתי שוחט/פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| נוצרה אווירה חדשה של אמון ושיתוף פעולה עם המכון, והדגש הושם על טיב החומר הגנטי, על ריבויו הווגטטיבי, ולאו-דווקא על ריבוי מספר השטחים | |
|
|
|
|
שהמכון הצליח לשכנע משקיעים יהודים אמריקנים לתמוך בנושא, משרד המסחר והתעשיה הכיר בחוחובה כפרויקט לאומי
▪ ▪ ▪
|
הנחנו כבר אז שאפשר להגיע ליבולים של 300 קילו לדונם, לעומת ה-140 או 100 ק"ג של האוכלוסיות מסתם זרעים. היה לנו עכשיו הבסיס להתפתחות נוספת, והרחבנו את עבודת ההשבחה להכלאות בין בני הכלאיים המצטיינים שיצרנו. ועוד דבר: מהרגע שזוהו צמחים מצטיינים באוכלוסיות הזריעים הראשונות במכון ובגילת, היה ברור שאין להרבותם מזרעים של עצמם, כיוון ששוב תהיינה לנו אוכלוסיות מעורבות בעלות יבולים נמוכים. נקודת המפנה חלה עת קיבלנו מימון אמריקני. כשהמכון הצליח לשכנע משקיעים יהודים אמריקנים לתמוך בנושא, משרד המסחר והתעשיה הכיר בחוחובה כפרויקט לאומי. בארצות הברית, נטעו בתקופת האופוריה של החוחובה אלפי דונמים, ובסופו של דבר חלק גדול ביותר מהמטעים האלה נזנחו. וזה קרה גם באוסטרליה, במקסיקו, בדרום-אמריקה ובקניה. אנחנו עשינו משהו דומה, רק בקנה-מידה ישראלי. החברה שעסקה בכך הייתה מעוניינת, כאמור, להראות הישגים, התפתחות. נשתלו כעשרים או יותר חלקות מסחריות בכל מיני אזורים בארץ, מעין-חרוד בצפון ועד קליה, סמר, ואליפז בדרום. אבל חומר הריבוי היו זרעים, זרעים עם כל השוניות הכרוכה בכך. הרבה משקים התייאשו ועזבו את המשך הנסיונות. לבסוף קמה חברה חדשה, "חוחובה ישראל" בקיבוץ חצרים, שבסביבתו כבר היה אחד מאותם המטעים הראשונים, שלא עמדו בציפיות. פורטי הסביר כי נוצרה אווירה חדשה של אמון ושיתוף פעולה עם המכון, והדגש הושם על טיב החומר הגנטי, על ריבויו הווגטטיבי, ולאו-דווקא על ריבוי מספר השטחים. ואז הרעיון של נטיעה חדשה קודם בחצרים לו יש היום לפחות, כ-3 אלפי דונם של חוחובה. בכל נטיעה חדשה, מוסיפים זנים או מעדיפים לשתול זנים שמוכיחים את עצמם, ובעקבות הניסיון, משנים ומשפרים את שיטות הגידול. חצרים הקימה גם מפעל לייצור השעווה. ועוד מפעל קם בפתח-תקווה, שעתיד היה לקלוט את חומר הגלם, מפעל "קוריאל" למוצרי קוסמטיקה.
|
|
לו המחקר היה מוכיח מדעית שהשמן יעיל בטיפול כוויות, הביקוש היה עולה, וממריץ את הרחבת הגידול החקלאי
▪ ▪ ▪
|
חסרון גדול לעתיד החוחובה הינו העדר מחקר על שימושים אלטרנטיביים. אני הזכרתי את עניין הכוויות. לו המחקר היה מוכיח מדעית שהשמן יעיל בטיפול כוויות, הביקוש היה עולה, וממריץ את הרחבת הגידול החקלאי. השימוש הפוטנציאלי לכוויות הוא דוגמה, והזכרתי עוד שימושים אפשריים. נוצר אף קשר עם יזם במלזיה, ששם התנאים כלל אינם נראים מתאימים. נותרו עדיין בארה"ב מספר חברות שמגדלות את החוחובה, והן עובדות על-פי קריטריונים דומים פחות או יותר לקריטריונים שלנו: זיהוי זנים וריבויים הווגטטיבי, זנים שיתאמו לתנאי הסביבה. התגלתה עוד בעיה לגידול החוחובה בארה"ב ובמקומות אחרים: העמידות בפני קור. אוכלוסיות בר של חוחובה גדלות, למשלב אריזונה, בהרים, במקומות הנתונים לקור. נכון, שכדי לפרוח נזקקת החוחובה מינימום של מנות קור. כלומר, תקופה של "התקררות", אבל בגבולות מתונים, לא קור מתחת לאפס, או רק מעט מאוד מתחת לאפס. עצם הדבר שחוחובה מצויה בטבע באזורים, שאותם פוקדות לעיתים טמפרטורות נמוכות, אינו ערבות להצלחת גידול מסחרי. שום כך נפסלו רעיונות של חברים בצוותו של פורטי לגדל חוחבה באזור מצפה רמון עקב הקור העלול לחבל בהתפתחות הצמח.
|
|
כיום יש בארץ כ- 7,000 דונם רובם הגדול בטפטוף במים שפירים
▪ ▪ ▪
|
פורטי סיכם את המצב בשנת 2010: כיום, חוץ מאשר בישראל המגדלים העיקריים הם ארגנטינה וארה"ב. פורטי הודה כי הוא אינו יודע אם יש המשך לניסיונות בפרגוואי ובארגנטינה שם שתלו שטחים רחבים, אך לא התייחסו מספיק לעניין הנזק של הקור. עד כמה שהתרשם מביקוריו בדרום אמריקה, היבולים שם לא גדולים, אבל יכול להיות שבתנאים שלהם בדרום-אמריקה, 140 קילו לדונם עדיין מספיקים לגדל מטע חוחובה רווחי. בארץ אפשר להגיע, והגיעו ליותר מ-300 קילו לדונם, שהם הגשמת החלומות והתחזיות של פעם. וזאת שוב על-ידי שימוש בזנים טובים, ובשיפור שיטות הגידול מהמפעל בשדה-תימן בקו שנבנה כנראה, על-ידי הקיבוץ. כתוצאה מכך חצרים מגדילה כמעט מדי שנה את המטע. להם יש עדיין גידולי חוחובה, לחצרים, כן, כבר הזכרתי: יש להם היום מעל 4,000 דונם לפחות. כיום יש בארץ כ-7,000 דונם רובם הגדול בטפטוף במים שפירים. פורטי היה שותף לניסיונות נוספים כמו גידול עץ הגואילה כמקור להפקת גומי; פיתוח שיחים ועצים שנועדו לשימור הקרקע (מניעת שיטפונות וסחף).
|
|
לשאלה שהצבנו ברישא של כתבה זו תשובתנו היא – מאמצע שנות השבעים הפכו המים שבאו מהצפון לזמינים וראשי ההתיישבות חיפשו גידולים שיתנו תמורה רווחית מהירה לשוק המקומי (כולל פירות וירקות מוקדמים לשוק) ולייצוא ולא להמשיך במדיניות ניסיונות האקלום ארוכות הטווח והבלתי מובטחות מראש. בטווח ארוך ברור שתפיסה זו שגויה גם לאור מצב משק המים הקשה בו נתונה ישראל לאחר 5 שנות בצורת וגם לאור העובדה שאין מנצלים את יתרונה היחסי של קרקעות הלס והאקלים הייחודי של הנגב.
|
|