לפני כשבועיים דיברנו קצת על הניתוק של הזרועות מהגוף, על העובדה שהמכנה המשותף בין מה שמכונה "ימין פוליטי" ובין מקבילו משמאל הוא הניתוק שלהם מהגוף שנקרא עם ישראל. וכמובן, אנחנו מדברים על ניתוק תודעתי, לא על ניתוק מהותי. במאמר מוסגר נעיר שהמרחק ביניהם אינו גדול כל כך, שעל כן נישואי תערובת מתקבלים אצלנו בשוויון נפש במקרה הטוב שבו הניתוק התודעתי עוד לא הגיע לכדי ניתוק מהותי, ובצהלולי שמחה במקרה הפחות טוב. כי הניתוק הזה יסודו בביטול ההבדלה המהותית/רוחנית שבין ישראל לעמים וממנו נגזר גם השוויון "המוסרי" שבין חיי אדם משני הצדדים. והצדדים הם: מצד אחד הקורבנות ומשפחותיהם ומצד שני מבקשי נפשם ומשפחותיהם.
בשלב הבא, רווחתם של מבקשי נפשנו קיבלה עדיפות על פני זכותנו לחיים כפשוטם, שעל כן בוטלו מחסומים והגבלות תנועה שנועדו לאפשר ליהודים חיים בטוחים יחסית. מקוצר המצע לא ניכנס כאן למכלול השיקולים והכשלים שהובילו לרציחות של הימים האחרונים. כתבנו עליהם לא מעט במסגרת זו, כולל על המימון הכמעט ישיר שאנחנו נותנים לטרור ולהסתה שמטפחת אותו. רק נאמר שמזווית הראיה שלנו הכל מתחיל ונגמר באותו ניתוק תודעתי שהוביל לניתוק מהותי. העם אומנם מתעורר ב"ה, רואים זאת בהשתתפות ההמונית בכאב הנפגעים, אבל המנהיגות ממשיכה לישון ולחלום. ומתוך החלום הם משמיעים את אותן קלישאות חבוטות ששמענו כבר עד לזרא. בלה-בלה.
כאמור, העם מתעורר ויש לכך ביטויים רבים, אבל עם זקוק למנהיגות שתוביל אותו, שתסמן יעד ותוביל את כולנו לחתור אליו, ובמנהיגות הקיימת לא רואים שום סיכוי שזה יקרה. מכאן תחושת חוסר האונים בעם ומכאן גם הרגשת הסיפוק בכל פעם שאיזה רוצח נהרג סוף-סוף. כאילו הצלחנו, שילמנו להם. זו אפילו לא נחמת עניים, זו נחמת מיואשים ר"ל. והכל נובע מאותו ניתוק כנ"ל, ניתוק המשותף לימין ולשמאל כאחד. והניתוק מהמהות הרוחנית של עם ישראל, הוא גם העומד בשורש המאבק שבין הימין והשמאל הפוליטיים. כי כשמחוברים לגוף - לא נלחמים זה בזה, אלא משתפים פעולה זה עם זה בחתירה לעתיד טוב יותר. הימין והשמאל אמורים לשרת את הגוף, בתנאי שהם מחוברים אליו.
הגוף שכולנו חלקים ממנו מאז ומעולם יש ימין ושמאל וגם העימות ביניהם אינו חידוש של הדורות האחרונים; קין והבל היו שמאל וימין, יצחק וישמעאל היו שמאל וימין (שניהם בהתאמה) וגם בבית יעקב היה ימין והיה שמאל. גם מלכות יהודה מול מלכות ישראל (עשרת השבטים) היו ימין ושמאל אבל המופת החיובי של ימין ושמאל במסורת ישראל היו בית הלל ובית שמאי, והם מופת חיובי נצחי כי מעולם לא התנכרו לגוף שאליו הם שייכים. והמודעות הזאת שלהם מתחילה בפרשת השבוע שלנו; בפרשת וישב קראנו שיוסף נמכר לעבד במצרים ושם הוא נזרק לכלא בעקבות עלילת שווא. בפרשת מקץ הוא פותר לפרעה את חלומותיו ומציע תוכנית שתמנע משבר כלכלי, ובאותו מעמד הוא מתמנה לתפקיד המשנה למלך מצרים.
כשהגיעו שבע שנות הרעב, ליוסף היה ברור שאחיו יגיעו לקנות אוכל, הוא הרי לא הרשה למכור בסיטונות, רק ליחידים ותוך ניהול מעקב מדויק. האחים אכן הגיעו והוא נזכר בחלומות שהובילו למכירתו (בראשית לז). כעת לכאורה הוא משלם להם כגמולם ומאלץ אותם לשוב הביתה בלי שמעון שנשאר במעצר ולהביא איתם את בנימין אחיו מאמו. הוא יוזם עלילה על בנימין ודורש שישאירו אותו במצרים כעבד, כי זה החוק לגנבים. וכאן מתחילה הפרשה שלנו (בראשית מד): [יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה... והוא משחזר את כל מה שקרה מאז נפגשו עם יוסף ושבו הביתה עם ההודעה שצריך להביא את בנימין למצרים. [כה] וַיֹּאמֶר, אָבִינוּ: שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל. אמרנו לאבא שאין טעם לרדת בלי בנימין.
לאבא זה כאב מאוד: ...אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. [כח] וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה. ועכשיו תקחו ממני גם את בנימין? לכן מציע יהודה שהוא עצמו ישאר כעבד במקום בנימין כדי למנוע צער מהאב הזקן. כאן יוסף נשבר ומתוודע אל אחיו. ולענייננו המסר מאוד ברור: משפחה זה מעל הכל, בשום אופן לא מוותרים על אח ובטח שלא פוגעים בו. ואם צריך גם נלחמים עליו אפילו מול השליט הכל יכול של מצרים. המשפחה הזאת היא הגוף הגרעיני שכולנו משתייכים אליו וממנה צמח עם ישראל כמשפחה אחת. יוסף היה בכיוון אחד והאחים בכיוון שונה, אבל לא עוד קין והבל ואפילו לא יצחק וישמעאל, אלא משפחה אחת. בלי אבל, בלי פשרות וגם בימים של שיגרה.