סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה קובע, כי מי שהורשע בכך שגרם במתכוון למותו של המוריש, או שניסה לגרום למותו, פסול מלרשת אותו. זאת, אם היורש הורשע בפסק דין חלוט שקבע זאת.
חוק הירושה נחקק בשנת 1965, ובאותה עת נתקל סעיף זה בהתנגדות מצד מספר חברי כנסת, אשר טענו, כי אין לערב את דיני העונשין עם דיני הירושה, תוך שחלק מגישה זו אף גובה באסמכתאות מן ההלכה היהודית. דברי התוכחה הידועים והמוכרים של אליהו הנביא נגד אחאב "הרצחת וגם ירשת" שימשו כטיעון-נגד, אשר גבר והוביל לחקיקת סעיף 5 אשר עודנו קיים במתכונתו המקורית.
שוחרי הצדק יכולים למצוא גם טיעון חברתי, לפיו אין להעניש אדם פעמיים: אם הורשע אדם בהליך הפלילי ונגזר דינו, אין להענישו שוב באמצעות שלילת זכותו לרשת. אולם, תחושות ברורות של עוול וצדק מובילות למסקנה, לפיה אכן יש למנוע את הענקת נכסי הנרצח לרוצח.
בעת האחרונה התרחשו מספר אירועי רצח והתאבדות בקרב בני זוג. במקרה שבו אין צוואה הקובעת יורשים שונים, בן הזוג (הרוצח) יורש את הנרצח (שהלך לעולמו לפניו). אם הרוצח נוטל את חייו מיד לאחר הרצח, אזי אין יכולת לקיים את התנאי שקבעה הפסיקה, לפיו יש להרשיעו ברצח מכוון בהליך הפלילי. מה יהיה במקרה שכזה? הגם שהרוצח לא בחיים ולא ייהנה מנכסי הנרצח, הוא עדיין יוכר כיורש לכל דבר ועניין. בפועל, כאשר הרוצח נפסל מלרשת, חלקו בירושת הנרצח מתווסף לחלקם של שאר היורשים, על-פי חלקו היחסי של כל אחד מהם.
ריבוי אירועי האלימות בעת האחרונה יכול, לדאבון הלב, ליצור מציאות מורכבת של קונפליקט בין צאצאים להוריהם במשפחה שכזאת. כאמור, המחוקק קבע, כי לא תתאפשר דרך שבה רוצח יירש את הנרצח. ומה אם היה הנרצח חושש שהוא יירצח על-ידי אותו בן משפחה, והיה מעדיף לחלק את ירושתו בין יורשים אחרים ובחלקים שונים?
המסקנה היא שכדאי להקדים ולערוך צוואה מסודרת, אשר יכולה להגדיר מראש מי יהיו היורשים ומי יהיו חליפיהם במקרה של התקיימות תנאי מסוים, לרבות במקרה שבו יורש ייקבע כמי שפסול מלרשת (כאן גם חשוב להזכיר, כי קופות גמל אינן נכללות בגדר העיזבון, ואותן צריך להסדיר בנפרד).
גם קיומה של צוואה אינו מונע הליך משפטי בדמות התנגדות לקיומה, אך צוואה מסודרת, עם הוראות ברורות שקובעות את זהות היורשים וחלקו של כל אחד מהם - מסייעת לבית המשפט לפועל על-פי רצונו של המוריש, בהתאם לכלל לפיו מצוה לקיים את דברי המת.
