אם חשבתם שכבר לא עושים יותר סרטים על אנגלים קולניאליסטים, שמתיישבים באסיה או באפריקה, מתעקשים על חליפה מחוייטת גם כשסביבם רק מקומיים לבושים בסחבות ולא מצליחים להירדם בלי כוסית וויסקי? אז חשבתם. יוצרי "
הצעיף הצבעוני" מגישים דרמה תקופתית שמתרחשת בסין בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ומתנהלת בקצב איטי שכמו נלקח ממחוזות קולנועיים נשכחים ונדירים.
יש משהו תמים, אבל גם מכובד, בעשייה הזאת. סרטים היסטוריים לא חייבים להיות עמוסי אפקטים כמו "
300" או "טרויה", ובוודאי שיש קהל שעדיין צמא לדרמות רומנטיות ונוסטלגיות. אבל הסרט הזה, על אף שהוא מעניק את הרגעים המרגשים שבהם העיניים פשוט לא יכולות להישאר יבשות, נוטה לייגע חלק גדול מהזמן.
"הצעיף הצבעוני" הוא עיבוד (שלישי במספר) לספר בעל אותו השם של הסופר האנגלי המוערך, סומרסט מוהם.
נעמי ווטס ("מלהולנד דרייב", "הצלצול") היא קיטי, בת מפונקת למשפחה לונדונית עשירה, שבורחת מהאם השתלטנית שלה הישר לזרועותיו של
אדוארד נורטון ("מועדון קרב", "השעה ה-25"), שמגלם את וולטר, רופא במעבדה הבריטית בשנחאי.
קיטי נודדת לסין בעקבות וולטר, אך בבדידות של העיר הזרה אין לגבר המופנם והשקוע במחקריו מה להציע לחובבת המסיבות ומשחקי הקלפים. כך שבאופן טבעי קיטי נכבשת בקסמיו של סגן הקונסול החלקלק צ'ארלי (ליב שרייבר), והשניים שוקעים ברומן אינטנסיבי שמתנהל בעיקר במיטה. בניגוד לציפותיהם, וולטר חושף את הבגידה ומגיב בעדינות אך באכזריות.
הנקמה שלו כוללת את הובלתה של קיטי בעקבותיו למסע אל כפר קטן ונידח בתוככי סין, שתושביו מתים בהמוניהם ממגפת כולירה. בין הפחד מהמחלה לחום המעיק (שכמובן לא גורם לוולטר להסיר את החליפה הלונדונית שלו), בני הזוג נאלצים להתמודד עם הבחירות והשגיאות שלהם בעלילה שמקפידה יותר מדי על קצב של שיא דרמטי בכל עשר דקות.
הסרט סובל גם מפיצול אישיות אמריקני-אנגלי מוזר, שאולי נובע מהפערים בין המקור הספרותי להפקה הקולנועית. מעבר לצילומי הנוף ולעלילת המשנה על המאבק בכולירה, המרכיב המעניין ביותר הוא מערכת היחסים המסתבכת בין בני הזוג, שצריכים להתמודד עם סכנת מוות כדי להבין עד כמה הם מאמללים אחד את השניה.
אלא שהרגעים היחידים שבהם ניתן להזדהות עם הייסורים, רגשות האשם והתשוקה המודחקת, הם דווקא כאשר הסרט נאמן לטון האנגלי והמאופק של הספר, ומותיר ערפל קל מסביב להתרחשויות. אך בכל פעם שהנס הזה קורה, קופץ הרפלקס של התסריטאי האמריקני (רון ניסוואנר, שדווקא היה מועמד לאוסקר על "פילדלפיה"). הוא כנראה מפחד שלא נצליח להבין את הפיתולים הדי צפויים של העלילה, וממהר להוסיף עוד מונולוג פטפטני, שבו אחת הדמויות מדביקה את הרגשות על המסך כמו פלקט. גם הבמאי
ג'ון קרואן ("אהבה במקום אחר") בוחר בדרך נוסחתית וחסרת ייחוד, שרק מבליטה את החסרונות של הסרט.
ובכל זאת, נורטון משכנע בתפקיד הגבר היבשושי שפורח לעיתים רחוקות. בזכות המגע הרגיש שלו נוצר עניין בדמות הרופא שמתבייש לדבר עם אשתו אבל נלחם באומץ בכולירה האכזרית שמאיימת לחסל כפר שלם. אלא שנורטון מופיע למעשה רק בתפקיד משנה, מכיוון שהוא מחוויר מול ווטס.
נטולת כל זוהר והתייפיפות, ווטס מציגה דיוקן של רעיה מדוכאת אך חסרת מודעות באופן אופייני לתקופה, שמצליחה להתגבר על האימה והשיתוק ולזכות באהבה ובהערכה עצמית. המשחק המדוייק והעדין שלה עובר מבעד לפנים כמעט נטולות איפור ולמבע עיניים רך, ואין ספק שהיא אחראית לרגעים המקסימים והמעניינים ביותר בסרט.
פנינה נוספת היא דמות המשנה של וודינגטון, שאותה מגלם טובי ג'ונס ("ידוע לשמצה"). הוא משחק את אחד מהאנגלים הבודדים ששרדו בכפר רדוף הכולירה, כנראה שבזכות הסינית הצעירה שצמודה אליו. ג'ונס משמש לכאורה רק כאתנחתא קומית, אך כובש בזכות שארם שמתעצם דווקא בשל פניו הייחודיות, שלא לומר מעט כעורות.
יש משהו מנותק בגישה השמרנית של הסרט, שהופכת את הסגנון המיושן מיתרון אפשרי לבעיה נוספת. הדמויות הרבות של הסינים נותרות בעיקר כקישוט, בתור שחקנים בתיאטרון או חולים מיובשים מכולירה. נדמה שבמשך השעתיים של הסרט אפשר היה למצוא זמן כדי לפתח את אחת מדמויות המשנה הלא אירופיות, אפילו אם הדבר לא נכלל בספר המקורי.