במעבר חד מסיפורי התשתית המכוננים של ספר בראשית אנחנו עוברים לספר שמות ולתיאור הגלות הקשה של בני ישראל במצרים. זה דווקא התחיל טוב (שמות א): [ז] וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם. בני ישראל ישבו סמוך לדלתא של הנילוס בארץ גושן ושגשגו שם. מן הסתם חשבו שהטוב הזה ימשך לעולם, אבל לא, אצל המצרים התעוררו חששות מההתעצמות של בני ישראל, אלה שבזכותם גם כל המצרים נהנו משגשוג כלכלי, והם חיפשו דרך לבלום את בני ישראל בלי לפגוע בעצמם: [ח] וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם... [ט] וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ... [י] הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
רש"י מביא בפירושו את דרשת רז"ל על המלים וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים; והרי הוא כאלו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'. כי לכאורה אם זו האמת, אם החשש הוא שיצטרפו לאויב מבחוץ – אז גירוש מיידי שלהם הוא הפתרון הנכון. אבל לא בזה בוחרים המצרים, הם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: [יא] וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס. ככה יהנו מכוח עבודה רציני וגם ישלטו בהם, לכאורה כדי שלא יעלה על דעתם למרוד. אבל נראה שאת המניע האמיתי של המצרים צריך לחפש במקום אחר, בהשוואה שעשו בין הנחשלות שלהם ובין השגשוג הבלתי נתפס של בני ישראל.
במילים אחרות ויותר ברור, הם קינאו במוצלחים מהם ולכן האשימו אותם בכל הרעות החולות שהם עצמם היו נגועים בהן. זו תופעה שמוכרת לכולנו שכן האנושות טרם נגמלה ממנה. הרי יום יום אנחנו שומעים וקוראים האשמות צעקניות המופנות כלפי אדם או מגזר שלם בשחיתות, בהדתה, בחוסר כבוד לנשים ועוד האשמות שהמכנה המשותף לכולן הוא מקורן: דמיונו הקודח של המאשים. ומנין לו לאותו מדמיין אותם רעיונות? ובכן, מהנגעים שלו עצמו. ואת זה הבינו חכמינו והגדירו בחַדוּת כבר לפני אלפי שנים (קידושין ע/א): כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם. ואמר שמואל במומו (הוא) פוסל. הפוסל אחרים מעיד על עצמו כפסול. מאפיין נוסף של הפוסל – לעולם אינו משבח אחרים.
המאמץ לשעבד את הרוח האנושית
הרעיון מאחורי הפתרון שהגה פרעה היה פשוט לגמרי: עומס יתר של טרדות אינו מותיר זמן וכוחות לחשוב על חידושים והמצאות. וזה מה שהוא הטיל על בני ישראל, עומס יתר: [יג] וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. [יד] וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ. ככל שיהיו עסוקים בטרדות היומיום פחות יהיו פנויים לחשוב עצמאית. זה תקדים ונראה שהוא הראשון בהיסטוריה שחושב על הרעיון הזה. וזו לא פרשנות (שגם זה בסדר) כי לקראת סוף הפרשה הוא אומר את זה בפירוש (פרק ה): [ט] תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר. ההוראה הזאת ניתנה בתגובה לבקשה: ...שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר.
הבקשה הזאת הוגשה לפרעה על-ידי משה ואהרן אחרי עשרות שנות שיעבוד של בני ישראל בעבודת פרך וגזירות קשות נוספות. התגובה המיידית שלו הייתה הכבדת השעבוד, שכן התברר לו שעומס השעבוד עד עתה לא דיכא את החשיבה העצמאית של בני ישראל. עובדה, הם פנו אליו עם רעיון חדש, אולי אפילו תקדימי בעיניו. אבל כאמור לעיל הרעיון של פרעה – לדכא את הרוח האנושית – הוא התקדים האמיתי. והוא עשה זאת כדי להבטיח את שליטתו בעם החדש הזה שצמח לו מול עיניו. ומאז ועד בכלל זו דרכם וזו מגמתם של המנהיגים בעיני עצמם, הפרעונים חולי השליטה, הם פועלים לדכא כל (סימן להתחלה של) חשיבה עצמאית אצל מי שאמורים להיות מונהגים על ידם.
פרעה עשה את זה באמצעות שיעבוד בעבודת פרך, היום עושים זאת בדרכים מעודנות יותר: שטיפת מוח תקשורתית, גילויי בוז לאוחזים בדעות אחרות, השמצת יריבים רעיוניים ואפילו האשמות שווא בפלילים או לפחות בפגיעה בטוהר המידות. וכעת משהוכרז על בחירות קרובות, יש לצפות שהתופעות האלו ילכו ויתעצמו. אבל אפשר להירגע: מספר שמות בפרט ומהתורה בכלל אנחנו למדים שלא באמת ניתן לדכא את רוח החרות האנושית. בטח לא בעם ישראל שצבר ניסיון היסטורי ארוך ושרד משעבדים רבים. אומנם צפוי שבחודשים הקרובים נוּצף בשיטפון של סיסמאות שינסו לשכנע אותנו באמיתותו של שקר כזה או אחר, אבל אחרי שעברנו את פרעה, בע"ה נעבור גם את זה בשלום.