מחוץ לחלון, החורף פתאום נזכר שהוא קצת כאן. נותן לנו תזכורות לא יבשות שאנחנו בחודש דצמבר. רק בשבוע שעבר,
הארץ הוצפה במים, ועכשיו שוב זרזיף קליל. מזכיר לנו שמתקן כביסה שהצבת במרפסת, יכול עדיין להפתיע ולא רק לא להתייבש, אלא גם לחזור אליך עם המון אבק ומעט טיפות שהפכו לבוץ, והרכב שרק אתמול שטפת נראה כאילו שלא, והנה לכם חורף כמו שחורף צריך להיות. עם חולצה קצרה ומעיל. או לחלופין, וזה הסוג שאני פחות מבין, מעיל עם מכנסיים קצרים.
מה גורם לאדם נורמלי ללכת עם מכנסיים קצרים ומעיל? האם הרגליים שלו פחות מתקררות מהבטן שלו? או שהסוג היותר מורכב, זה אלו עם המעיל ומכנסיים קצרים וסנדלי שורש. וכי אם תיפרד מהסנדלים שלך לכמה ימים, יוציאו אותך מההתנחלות שאתה גר בה? האם זה עלה בוועדת הקבלה לישוב הסיפור הזה של להיות תמיד עם מכנסיים קצרים וסנדלים, אבל אפשרי עם מעיל ג'וזף קאופמן, ולא משנה כמה קר בחוץ?
בין לבין, אני מתבשר שזוג חברים שלנו התברך בבן ראשון. ההודעות זורמות אליהם וההתרגשות גדולה. האבא הנרגש וההמום הופרד ממיטת רעייתו ומהסביבה הבטוחה של שתיה, בלונים, מתוקים ואוכל שוטף שמגיע אליה, והוא נמצא כבר שעות ארוכות סמוך למיטת התינוק, או יותר נכון מחוץ לחדר הילודים, הוא יחד עם עוד אבות ראשונים מביטים מבעד לחלון העגול. מנסים לזהות את מיטת התינוק שלהם. הוא הגיע לחדר זה בהוראת האימא הטרייה, מהחשש שמא יחליפו בין התינוק שלהם עם תינוק אחר. מישהי קראה פעם באיזה מקום שקרה דבר כזה במדינה עלומה, וזה הספיק למגזר שלם של אימהות טריות להפוך את הבעלים שלהם לבלשים. לשמור על התינוק מפני החלפה. לך תגדל ילד עשרים שנה, ואז מישהו ייזכר שבכלל זה לא הילד שלך. לך תסביר לו את זה.
שוחחתי איתו. הוא נשמע נרגש ועייף. מניסיון אישי, ידעתי שמדובר בעייפות מצטברת של שנה לפחות, שבה הוא היה די לבדו. בכל פעם שהוא רק העז להתלונן על מה שעובר עליו, השתיקו אותו והזכירו לו, שעם כל הכבוד (ואין כבוד) מי שעובר כאן הריון זו אשתו ולא הוא, ושטוב יעשה אם ישמור את הבכי שלו בלילה לכרית. הגברים בוכים בלילה. ידעתי גם, שלא נעים לו לומר את האמת, אבל אין לו מושג אם המיטה שהוא מביט אליה כבר שעה ארוכה, היא באמת של התינוק שלו, ושבכלל הוא עדיין לא יודע להבחין בין התינוק שלו לתינוקות אחרים. כולם נראים אותו דבר, נשמעים אותו דבר, ולבושים אותו דבר. מזל שמישהו היה מספיק חכם כדי להצמיד להם את צמיד הזיהוי ליד ולרגל. זו כנראה המצאה של רופאה שלא סמכה על האבות שיידעו לזהות. זאת למרות שכול המבקרות (אלו בעיקר מבקרות), מוכנות להישבע שהתינוק שלהם הוא לא כמו התינוקות האחרים. שלו ממש "ברור" ומזכיר, איך לא, את האימא. הוא מבחינתו היה שמח אם לכל אבחנה כזו היו מצרפים לו משהו נוסף לחיזוק. פלאפל או סביח או סתם מנה טובה של שווארמה עם עמבה. להרגיע את הבטן שלא אכלה כבר יומיים.
גם קורס ההכנה ללידה לא הכין אותו באמת לשינוי הזה בחיים שלו. בכלל קורס הכנה ללידה זה משהו שמכין רק נשים להיות אימהות, אבל די שוכח שיש אדם נוסף בסיפור - אבא. הוא אומנם למד לנשום נכון, ואפילו זכר כמה מושגים חשובים. זה הפליא אותו למה כל הזוגות שהיו איתם בהכנה היו רק כאלו של לידה ראשונה, וכי בלידה שניה הכל ידוע וברור? ומדוע זה תמיד היו נשים שרשמו את הזוג לקורס, והגברים הרגישו שהיה מוטב להם להירשם לקורס בפחחות ובמסגרות, מאשר להיות שם בקבוצה הקטנה והרגישה הזו. רגישות וגבריות זה דבר שלא הולך יחד בישראליות.
חוסר מזל
כמה רגעים לאחר מכן, הוא נזכר שהוא עדיין לא התחיל את מסע הקניות לקראת הלידה המיוחלת, ואפילו את מיטת התינוק שקנה הוא עדיין לא הרכיב. המנהג הוא, להכין את חדר הילדים רק לאחר שהילד נולד ולא לפני. עניינים של עין הרע ואולי מה שקרוי בעברית תקנית- חשומה. רק שנכון לאותו רגע, האב הטרי היה בטוח שמדובר בחוסר מזל שלו. כי איך בדיוק הוא עושה קניה עכשיו כשהוא בתפקיד של בלש? ובכלל איך אדם טיפוסי כמוהו שרהיט פשוט כמו כיסא או שולחן מאיקאה הוא לא יודע להרכיב לבד, מסתדר עם לול לתינוק שזה קצת, או במקרה שלו, הרבה יותר מורכב.
אחרי דקות ארוכות שבהן הוא פרק את כאביו ובעיותיו (לרעבונו לא היה מזור) הוא ביקש ממני שלוש עצות שכדאי לו להתחיל איתן את התואר החדש שלו שנקרא "אבא". ובכן. קצת בתור בעל ניסיון של "מה לעשות" ובעיקר "מה לא לעשות", ומאחר שלא בכל יום מישהו מבקש ממני עצה התיישבתי, נשמתי לאט, והתחלתי.
לפני הכל אני רוצה לומר לך שאמנם עלית בדרגה ועכשיו אתה אבא, שזה תואר שלא ניתן לרכוש אותו בשום מקום, הרי לך שבבת אחת גם ירדת דרגה. עכשיו אתה מספר שתיים עבור אשתך. ותתנחם. ככל שיהיו לך יותר ילדים המיקום שלך רק ילך וירד. להתנחם, כי לפחות יהיה לך לאן לשאוף לחזור.
אז זה נכון גם לגבי אשתי הוא שאל? אני מצדי עניתי לו שאני אעשה את עצמי לא שומע את השאלה, ושאלה כזו טובה עדיף שלא תישאל. בכל זאת, אין לי עניין להיות מבוקש מספר אחת של ארגוני הנשים, בטח לא בעת הזאת. העצה הראשונה הייתה בתחום המתנות לילדים שלנו. הבעיה היא לא שלהם אלא שלנו. בין לבין, הייתי צריך לעזור לרעייתי לטפל בעיניים של הקטנה שלי. מסתבר שלמרות שמדובר בילדה בת שלוש (השבוע בת שלוש) גם עבור שני אנשים בוגרים זו משימה לא קלה. אני תפסתי לקטנה את הרגליים ומרתי את הידיים, אבל אז לא היה מי שיטפטף לה את הטיפות לעין. לצורך העניין גייסנו את הגדולה שלי שקיבלה את כישורי הספורט מאבא שלה, ככה שאת הטיפות היא העיפה לי ישר לתוך העין. בסוף ויתרנו. נעביר את זה לטיפול היחידות המיוחדות של צה"ל. אולי הם יצליחו.
"תראה", אמרתי לו, "אנחנו בטוחים שהמתנה הכי גדולה, הכי צבעונית, הכי מוארת והכי מרעישה, היא המתנה שהתינוק שלנו רוצה. אנחנו משקיעים המון זמן בלחפש להם את המתנה היפה ביותר, המיוחדת ביותר והיקרה ביותר. מתנה שאין אותה לאף אחד. וזה לא עוזב אותנו גם כשהם גדלים. אנחנו רוצים שתהיה להם את מסיבת יום ההולדת הכי גדולה בגן, מסיבת בר מצווה שתימשך לפחות שבוע ימים, ובחתונה - ובכן הנסיך הבריטי יכול לחלום על חתונה שתהיה דומה לחתונה שאנחנו נעשה לנסיך שלנו".
אפרוח קטן
למען האמת, כבר כשהם תינוקות הם אומרים לנו מה באמת הם רוצים. עם כל הכבוד למתנה היקרה והיפה שקנית לחמוד שלך, ועם כל הכבוד לזה שמכרת כליה כדי לשלם אותה, יש סיכוי גדול מאוד שמה שיעניין את האפרוח הקטן (ויש אומרים לחמור הקטן) זה דווקא העטיפה או האריזה. הצעצוע לא יעניין אותו, וגם אם כן, זה רק לזמן קצר, שאז יקרה אחת משתיים - או שזה יישבר, או שזה יוכנס לארון לבלות יחד עם שאר הצעצועים שחשבנו, שהם המתנות הכי טובות לילדים שלנו. תחשוב פשוט. תחשוב ילד. תחשוב ארוחות של חג. כמה שאנחנו מנסים לעשות את זה בשבילם מיוחד ומורכב, בסוף הם רוצים שניצל וקטשופ. הרבה קטשופ.
ברקע שמעתי אותו מקפל בזהירות את השקיות הגדולות של שילב (אני אף פעם לא מתנגד לשקיות של שילב - הוי כמה דברים אפשר לאחסן בהן). הנה הוא כבר התחיל ליישם. "אם אתה כבר מקפל את האריזות וחושב להחזיר משהו, אולי תחזיר אוניברסיטה אחת לחנות"? המשכתי. אני מניח שקבלת איזה שתיים שלוש אוניברסיטאות, שרק יגרמו לילד להתבלבל ולהחליף פקולטות משנה לשנה. לא מומלץ. בכלל, אוניברסיטה כזו שהתינוק אמור רק לשכב ולהסתכל על המובייל שמעליו, זה כבר גורם לזילות למה שקרוי השכלה גבוהה. סליחה עם כל הכבוד. בן אדם בוגר צריך לסיים בגרות מלאה, לעשות פסיכומטרי, לבקש הלוואה (שלא חוזרת והופכת למענק) מההורים שמבקשים הלוואה מהבנק. לעשות שנה של מכינה (בכל זאת הוא לא למד בתיכון בהוד השרון) ואז, אולי להתקבל לאוניברסיטה. וכאן, שוכב לו תינוק שרק נולד לא עושה כלום (בטיטול שלו הוא דווקא כן עושה) וכבר מתקבל לאוניברסיטה? לפחות שיקראו לזה מכללה, או סמינר או קורס מקצועי, אבל אוניברסיטה? נו באמת?
טוב נחזור לעצות המחכימות (תרשו לי פרגן לעצמי כי אם אין אני לי מי לי?). הדבר השני. שינה. אני לא יודע למה, אבל ילדים עד גיל ההתבגרות לא אוהבים לישון. אתה בטוח שאם תתיש אותם בפעילות קשה כל היום, באתרי בניה ושיפוצים הם יגיעו בשבע בערב הביתה ויבקשו לישון. או למשל בשבת בצהריים אחר סעודת חמין, תלכו יחד לשינה מתוקה של שבת. ובכן, זה נכון לגבינו אבל לא לגבי הילדים שלנו. את הדבר היקר לנו והחשוב לנו שנקרא שנ"צ. הדבר הזה שאנשים מוכנים לצאת למלחמה עבור הקטנים, הוא דבר שילדים לא אוהבים. מקסימום להירדם באוטו בדרך הביתה לעשר דקות ולהתעורר ברגע שתיכנס לבית. טעינה מהירה. לכן המלצתי לו שילך לישון. תנסה להרוויח עוד כמה דקות של שינה כי שנ"צ זה משהו שלא תוכל להרשות לעצמך בעשור הקרוב.
והדבר האחרון, לפחות לטור זה, זה שתשכח מעיתוני השבת. עד שהוא הגיע התינוק הקטן, ידעת שיש בינך לבין אשתך הסדר. במשך השבוע אתה לא יושב סתם ככה על הספה, ובטח לא עם עיתון, אחרת אתה עלול למצוא את עצמך עם מטלות ועבודות שיגרמו לך להעדיף להישאר עוד חודש במילואים. אבל בשבת, כששניכם ישבתם לקרוא עיתון, ידעת שמעבר לכך שבכל שתיים שלוש דקות אשתך תשאל אותך על דברים שהיא קוראת בעיתון שלה אין לך הרבה תנועה. עתה מרגע שהצטרפה אליכם צלע שלישית, תשכח מלשבת עם עיתון, תשכח מלשבת, ובכלל פשוט תשכח. הרגע הזה שבו חשבת לקחת לעצמך כמה רגעים של שקט ולהסתכל על הקיר שמתקלף לך בסלון זה בדיוק הקטע שבו החמוד שלכם רוצה לדבר אתכם, להקיא עליכם או צייר לכם ציור חדש על הקיר בסלון.
זהו עד כאן אמרתי לו. תלמד, תפנים ותאכל משהו. ניפגש אחרי שתשחררו. בעוד שנה או שנתיים. בינתיים אל תשכח אמרתי לו שעם כל הכבוד אליך, מי שעבר פה פעם הריון זו אשתך ולא אתה.