השנה היא 1992, ואמן מיצג ומזוכיסט נודע בשם בוב פלאנאגאן מפיק קליפ עבור להקת מוזיקה תעשייתית ("אינדסטריאל") בשם ניין אינץ' ניילס, שבו הוא קושר את גופו העירום לגרסת האימים של כיסא רופא שיניים: הפעם מדובר במתקן מרובה מכונות שחורכות וחורצות את גופו עד זוב דם. הקליפ הופך ללהיט פולחן מסחרר, במיוחד בשל העובדה ש-MTV אוסרת אותו לשידור. זמן קצר אחר-כך, עושה הלהקה את המעבר משוליה השנויים במחלוקת של החברה האמריקנית ללב המיינסטרים ומופיעה בתוכניות האירוח של דיוויד לטרמן וחבריו.
מעבר מהיר לשנת 2007. מוזיקת האינדסטריאל ואחותה הצעירה והרקידה יותר - האי.בי.אם - מזמן חדלו מלהיות פורצות גבולות מוזיקליים, וגם הקשר בינם לבין פי.וי.סי ושרשראות ברזל נטחן לעייפה. אך במקביל, בזירה התל אביבית נקשר קשר חדש בין סצנת הסאדו-מאזו (המכונה על-ידי מביני עניין BDSM) לבין סגנונות מוזיקליים ופרפורמטיביים עדכניים.
נכון לעתה, קיימים בתל אביב שני ליינים קבועים של הופעות המתקיימים בשני מועדוני ה-BDSM הגלויים בעיר, ובשל ההצלחה המסחררת שלהם, ניכר כי היד עוד נטויה. הימים שבהם החיבור בין מוזיקה חיה לבין סצנת ה-BDSM היה באמצעות אס.אם.אס המודיע על הופעה סודית וחד-פעמית של להקת נויז במועדון הדאנג'ן או במסיבת סאדו פרטית (קוראים לזה פליי פארטי) הם נחלת העבר, כך מסתמן. וכשמועדון סאדו הופך למושג יותר מגניב ממוקצה, ישנם גורמים המוכנים לעשות את הקשר בין ה-BDSM למוזיקה על בסיס קבוע ומוחצן יותר.
במועדון ה-BDSM וחילופי הזוגות הדרום תל אביבי נו-לימיט מתקיים זה שלושה חודשים ליין ההופעות פיפ שואו. בדרך הארוכה בין הכניסה לבין החלל האינטימי שבו מופיעות הלהקות, אני עושה סיבוב בין החדרים השונים המאובזרים בעמדות תלייה, צלבים ענקיים, מיטת עינויים, שולחנות קשירה ובכלל - מכל טוב ה-BDSM. למרות שחשבתי כי הסקירה המעמיקה בציוד מביעה אומץ וסקרנות, עד שאני מגיעה לבמה מסתבר שנפלתי כמו שה תמים במלכודת ידועה.
מרבית האנשים שנמצאים בחדר הם אוהדי הג'נדרס והמידנייט פיקוקס, שתי הלהקות שיופיעו הערב. הם באו במיוחד בשבילם ואין להם קשר מיוחד לקהילת ה-BDSM, אלא שכמותי, כמעט כל אחד שנכנס בדלת עושה את הסיבוב בחדרים ובוחן מקרוב את מה שמציע המועדון בערביו האחרים. "אנשים באים גם בשביל הלהקה וגם בשביל המציצנות", אומר רוני גלילי, הבעלים. "כל מי שבא לפה רוצה לראות מקרוב איך נראה מועדון סאדו".
למרות שהקהל הרוקיסטי הנאמן נראה מעט מבוהל ויושב בצייתנות ליד הבר, אווירת הפורענות מורגשת במקום. חברי הג'נדרס, שהתלבשו בוויניל שחור לכבוד המופע החגיגי, עומדים מול מעריצים, שבחלקם התלבשו אף הם בהתאם בחולצות רשת ואיפור כבד. איגי וקסמן, שלה חלק בניהול הליין, מתקלטת מבעד לכלוב. הופעתם של המידנייט פיקוקס מסתמנת כתפורה במיוחד לזירה; גם סולנם, איתן רדושינסקי, משתתף בניהול הליין.
הספזמות הפסיכוטיות של רדושינסקי ושורת הפרפורמרים שנשלים מהקהל כמעט בטבעיות - פעם לשיר, פעם להקריא קטע ולהשתטח על הרצפה - נראות כאילו עוצבו במיוחד לאווירה האפלה. מדי פעם ניתן לראות גבר אקראי מאחד הערבים השגרתיים של המועדון. הוא מבוגר מהשאר, משוטט כתועה, מעיף מבט מלוכסן של צייד כדי להשגיח על המתרחש או אולי לתפוס איזו הזדמנות מפתה.
"אני מאוד אוהב לראות שילובים ומוטציות שנוצרים בין חלל מסוים לסוגים שונים של מוזיקה", אומר רדושינסקי. "אם היה מועדון רוק במקום כמו בית כנסת, זה גם היה מרתק אותי. יש לי מלא כבוד ואמפתיה לקהילת ה-BDSM ונראה לי שמשהו בחלל מתאים לרוח של הרוקנרול. מן הסתם, יש אמנים ומוזיקאים שהמקום יושב עליהם יותר טוב מאחרים".
האם ניתן לומר בבירור שיש קו מוזיקלי המאפיין את הסצנה? על פני השטח, כולם טוענים שלא. "אין לנו רצון לדבוק בסוג אחד של מוזיקה כל עוד זה אלטרנטיבי", אומרת וקסמן. "כל האמנים שמופיעים מוכרים וידועים בתחומיהם". ורדושינסקי מוסיף: "בהתחלה חשבנו שיהיו ערבים יותר נוקשים וקשים, כמו נויז ופאנק, אבל בד בבד אני לא פוסל אקטים שהם כאילו 'רכרוכיים' כל עוד הם לא מיינסטרים". אלא שהצצה מעמיקה יותר תעיד על כך שאכן ישנם אלמנטים מחברים.
ניפוץ טלוויזיות בלבוש הולם
"להופיע בדאנג'ן ולהתעלם מהעובדה הזו זאת טעות שיווקית", אומרת אמילי, ממנהלי הדאנג'ן, שגם בו מתקיימים בחודש האחרון ערבי רוק. אמילי ידועה בעברה המפואר בקהילת ה-BDSM ובמסיבות הפטיש שערכה עם בן זוגה, מאסטר F, ויש לה כמה תיאוריות על אותו קשר מוזיקלי. "ההעדפה המוזיקלית היחידה שלנו היא שהמוזיקה וההופעה יהיו טובים. אני אוהבת רוק ישראלי ולכן אני מושכת לשם. אם זה היה תלוי בי, הייתי מביאה את כל הלהקות של הרוק". אך תחת הצהרות אלו מצליחה אמילי למפות את שני סוגי המופיעים שכן חוברים לדאנג'ן, והיא איננה רואה את החיבור כמקריות. "יש אנשים שמופיעים במועדון ובאים מתוך הקהילה, והדאנג'ן הוא פשוט הבית שלהם. הם יודעים ששם הקהל האוהד שלהם".
כך למשל מתארת אמילי את הופעתו של דן ציפורי, אמן רוק המשלב סשנים של סאדו כחלק מהופעותיו, ואף עשה זאת מעל במת הדאנג'ן לאחרונה. כמוהו גם להקת האובלינס, שסולנם הוא חבר הקהילה. הופעתה של הלהקה במקום בחודש הקרוב תכלול עיבודים פסיכדלים לשירי "החומה" של פינק פלויד עם שואו סאדיסטי הכולל ניפוץ טלוויזיות ולבוש הולם. "סוג אחר של הופעות", מוסיפה אמילי, "הוא מהסוג של מאור כהן ולהקתו, שהדאנג'ן נראה להם מקום מגניב להופיע בו, ולמרות שהם לא באים מתחום הסאדו, הם אפילו התלבשו בבגדי פטיש במיוחד להופעה ועשו שירי אייטיז ולא את המוזיקה הטיפוסית שלהם".
גם אמילי וגם רדושינסקי טוענים שהאמנים עצמם אינם פוסלים את הסיווג התת-תרבותי האפל של מועדוני הסאדו, ומסיבה זו ישנם לא מעט אמנים שנרתעים מלהופיע בהם. "יש המון אנשים שלא מוכנים להגיע למועדונים האלה. הם מפחדים, הם חושבים שירביצו להם, ואני מניחה שהם חושבים שלהופיע במקום כזה זה כמו להופיע בבית זונות מצד אחד, ומצד שני - זה יעיד עליהם שהם בקטע או בסצנה והם לא רוצים את זה". מאידך, אלו שכן מעוניינים להופיע בסוג כזה של מקום עושים זאת מתוך מודעות ורצון להיות משויכים עם אסתטיקת ה-BDSM.
"ללהקות ברור שזה לא רק שיש מקום חדש שהוא עוד מועדון להופיע בו; הוא גם מגניב ויש לו קטע. אם הייתי זמרת באיזושהי להקה, הייתי רוצה שזה יהיה ברפרטואר שלי שהופעתי בדאנג'ן", טוענת אמילי.
בהתאם להגנבה העכשווית, אמנים המופיעים בנו-לימיט ובדאנג'ן רואים בהופעה הזדמנות חד-פעמית לשדרג את ההופעה, לנצל את האווירה ולהתנסות בפרפורמנס לא שגרתי מול קהל קצת יותר פתוח. "כל ההופעות שהיו עד עכשיו, האווירה הקינקית והסליזית של המקום כן השפיעה עליהם לטובה", מדווח רדושינסקי. בערב להקות הפאנק התפשטו חברי הלהקות בוא לבר ו-Got No Shame במיוחד לכבוד ההופעה במקום. חזי שוטח, אמן המיצג שמופיע עם המידנייט פיקוקס, התפשט אף הוא לראשונה בהופעה בנו-לימיט. בהופעה של דה גירלז, לעומת זאת, שרון קנטור נקשרה עם חברי הלהקה על ווים בידי רב-המענים של המועדון, בעוד עבד הבית משתתף בהופעה אף הוא.
מיזוג תרבויות
אף כי נראה שתוקף החיבור האסתטי בין תחום הפטיש למוזיקה פג מזמן, אמילי ממהרת להסביר לי שהתזמון הישראלי בעת האחרונה אינו מקרי: "זה קורה עכשיו בגלל האאוטינג, היציאה הקולקטיבית של הקהילה מהארון, שהתרחשה לא מזמן. אנשים לא ידעו שיש קהילה כזו בארץ, הם חשבו שזה כמה אנשים מוזרים. היות שזה יצא החוצה, ישנו השילוב של התרבות האסתטית של 'הבחוץ' עם האסתטיקה של הקהילה, ואותו חיבור קורה גם על הבמה. כשאתה מכניס את עצמך לתוך המאורה של ה-BDSM אתה הופך את עצמך לאִין, אתה מוסיף משהו להופעה שלך. לכן להקות שבאות להופיע ולא קשורות לסצנה אומרות, 'תוסיפו לנו עוד יותר צלבים ושרשראות, אם כבר באנו להופיע במועדון של הסאדו'".
אותו חיבור, כך טוענת אמילי, מתבצע בכל תחומי התרבות, לא רק בתחום המוזיקה, ואחד ההדים הברורים שלו הוא דווקא באופנה. "מעצבי בגדים כמו דנה ברק - המעצבת של נוקס (מה זה??) - מקבלת היום פניות מילדות בגיל 16 ואמהות שרוצות ללבוש משהו מגניב לחתונה", היא מספרת.
מה שבטוח הוא שאת אותו עירוב תרבויות אין כל ניסיון למנוע. "אין לנו שום רצון להסתיר את שאר הפעילות שמתרחשת במועדון", אומרת וקסמן, "להיפך - המקום אוטומטית יוצר סוג של רצון לקירוב או חיבור, וגם האנשים משאר הערבים באים לליין שלנו".
"הרבה אנשים רוצים להגיע לדאנג'ן, אבל מפחדים", אומרת אמילי. "כשיש הופעה כזו זה מעניק להם את ההזדמנות, כי הם כאילו לא מגיעים בשביל המועדון, הם מגיעים להופעה. יש אווירה מאוד מתוחה באוויר, יש הרבה מתח מיני". מעבר לכך, היא טוענת שהאינטגרציה בין הקהלים השונים יוצרת אינטראקציות מעניינות. "בדרך-כלל אי-אפשר להכניס למועדון מצלמות, אבל בערבי ההופעות אפשר, ואז את פתאום רואה אנשים שמצטלמים על צלבים ובכל מיני צורות אופייניות לז'אנר. זה כאילו בצחוק, אבל בקטנה זה משנה להם גם משהו בראש ומקרב אותם לזה. המועדון הופך לסוג של מוזיאון שמותר בו לגעת".
לעומת אלה שבאו רק בשביל הלהקה, יש אנשים שהופכים לשגרירי הדאנג'ן בזמן ההופעות. "זה ממש הבית שלהם", אומרת אמילי, "זה המקום שמבחינה מינית ואינטימית הם יכולים להיות בו הכי משוחררים בעולם. מבחינתם הם מארחים בבית שלהם את האמנים והם יסתובבו עם הבגדים שלהם כמו שהם".
"זה לא אותו קהל שבא למועדון, אבל החלל קיים ופתוח לשימוש באי המועדון", מוסיף רדושינסקי. "אנחנו בסך-הכל בתחילת הדרך, ויש למקום סבלנות לפתח את התרבות. ההופעה של טרי פויזן בחודש הבא תכלול תצוגת אופנה של בגדי הפטיש של נוקס. קהילת ה-BDSM מאוד מחבבת את הלהקה. אם מישהו מתוך הקהילה היה רוצה לבוא וליצור פרפורמנס של סאדו כחלק מאקט מוזיקלי, הוא יותר ממוזמן".
נשאלת רק השאלה הקטנה - האם ישנה שליחות סודית להסית את ההמונים לאפיק הסאדו-מזוכיסטי דרך המוזיקה? "יש רצון מצד הבעלים, רוני גלילי, לפתוח את המקום לקהלים חדשים. הוא מקווה שאנשים יבואו להופעות ויראו ששד ה-BDSM אינו נורא כל-כך", אומר רדושינסקי.
"לדעתי, אחד הרצונות של הקהילה זה להתקבל כנורמליים, אבל מבלי לוותר על השונות שלהם", מוסיפה אמילי. "היום להגיד בתל אביב שאתה הומו זה בסדר, אבל להגיד 'אני בקטע של סאדו' עדיין נתפס כדבר מזעזע. אנשים ישר חושבים שמשהו לא בסדר איתך, או רוצים לאשפז אותך. ברגע שקורים במועדון דברים שנתפסים כ'נורמליים', כמו הופעות, זה מקרב אותנו למיינסטרים. זאת לא הסיבה שאני עושה את זה, אבל ניסיון להביא את הפטיש להמונים הוא תמיד מטרה מובלעת".