פרשת יתרו, הפרשה החמישית בספר שמות, אותה נקרא בשבת, מציגה בפנינו את משה ויתרו בפגישה מחודשת, המתרחשת שנים מספר לאחר פגישתם הראשונה. הפגישה הראשונה הייתה בין יתרו כהן המדבר ובין משה הפליט הנמלט מהאימה ומחפש מקלט פוליטי, כי סכנת מוות ריחפה על ראשו. משה נס מאימת החוק הדורשת את מותו באותה מדינה ביבשת אפריקה - במצרים. גזר דין מוות ריחף מעל ראשו של משה, הקנאי לערכי צדק. קנאות לערכי צדק, שהניעה אותו להפעיל כוח ולפגוע בנציג רשות שלטונית באותה מדינה ביבשת אפריקה.
משה אינו מוכן להתפשר עם עיוותי דין מצד בעלי שררה כלפי עבדים עבריים הנתונים למרותם, ממאן להתפשר עם גילויי פגיעה באישה חסרת אונים המבקשת להשקות את צאנה. גם כשהוא בנדודיו נס מאימת החוק הוא נשאר נאמן לערכיו. הוא אינו יכול לעבור לסדר היום כשהוא רואה פגיעה גסה בזכויותיה של רועת צאן מדיינית על-ידי גברים רועי צאן מדיניים. בנדודיו פגש בעוגן הצלה - פגש את יתרו, כהן המדבר שלבו פתוח למצוקת הפליט. יתרו, כהן מדיין, אדם בעל סמכויות דתיות ומשפטיות במדבר אסף פליט זר לביתו. הוא מסמל לנו עולם של ערכים,
בו בולטת חובה מוסרית ואנושית להגיש סיוע לפליט, הנס על נפשו ולחלצו מאימת השלטון בארץ הולדתו.
יתרו כהן המדבר המדייני ערב לביטחונו האישי של משה הפליט.. דרך התנהלותו של יתרו, מנהיג דתי במדבר סיני, מכתיבה נורמות התנהגות אנושית כלפי זר נרדף הנתון במצוקה. אוספו לביתו, מכלכלו, מעניק לו עבודה המעניקה ביטחון כלכלי לפליט ואף מאפשר לו לבנות חיי משפחה עם בתו, צפורה - בת מדיין, שיותר מאוחר משתלבת באופן טבעי בחיי המשפחה שבבנה משה ובחיי העם העברי.
בפגישה המחודשת בין יתרו ובין משה, המתרחשת בפרשה שלנו, אנו עדים כיצד משה מנהל דיאלוג עם חותנו המדייני, בן עם זר. בדיאלוג המתואר בפרשה מזדקרת דמות המעניקה תרומה משמעותית לתשתית המבנה המשפטי בחברה, שמשה הוא מנהיגה. משה פותח את לבו להצעותיו של איש דת מדיינית - "וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וַיַּעַשׁ כָּל אֲשֶׁר אָמַר" (שמות, י"ח, 25). משה משנה את סדרי המנהל והמשפט ומקבל את הצעת יתרו להאצלת סמכויות - "שָׁרֵי אֲלָפִים, שֵָׁרי מֵאוֹת, שָׁרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׁרֵי עֲשָׁרוֹת" (שם, 22). כן מיישם את ההצעה, שהנבחרים להנהגה יהיו רק אנשים שעמדו במבחן של
"אַנְשֵׁי אֱמֶת וְשׁוֹנְאֵי בֶּצַע" (שם, 21). מצער, שבממשלת ישראל וגם בכנסת ישראל מכהנים לא מעט נציגים, שהמלצות יתרו אינן שייכות לאורח חייהם ולעולם המושגים שלהם.
פרשת יתרו מעוררת את הקורא בה לחשבון נפש. האם אנחנו, בני העם היהודי, רשאים להתנער מכל התחייבות לאמנת הפליטים, אמנה שישראל הייתה מיוזמותיה ומנסחיה בשנת 1951, שש שנים לאחר השואה האיומה שפקדה אותנו.
יתרו כאדם, כמנהיג וכאיש דת לא עמד מנגד ולא סגר לבו, ביתו וגבולותיו בפני פליטים. אנחנו כחברה נותנים יד לגירושם של הפליטים.
אני פונה במיוחד לציבור הדתי, ציבור שקורא בשקיקה את פרשת יתרו, ומנהיגיו נותנים יד לנקיטה באמצעים, הפוגעים באופי המוסרי והערכי של פרשת השבוע. אני מצפה שהמנהיגות הדתית תהיה חלוץ שילך לפני המחנה ויפעילו את השפעתם לחקיקה, שעניינה הסדרת מעמדם של הפליטים,
חקיקה שתעסוק באופן קליטתם הזמני, שתאפשר להם להחזיר את הכבוד האנושי שנגזל מהם. דרכה של היהדות לגלות סולידאריות אנושית, לעשות את הישר והטוב, גם אם אין נדרשים לכך, ואכן אנו נדרשים לכך מתוקף היותנו חתומים על אמנת הפליטים אותה יזמנו.