פרקי המסע לוקחים אותנו למפגש עם עולמות של תוכן, לעולמה של הרוח היהודית. לפנינו הליכה בדרך שאינה רק דרך פיזית, אינה רק כיבוש מרחקים, אלא דרך נפשית: התיאטרון אינו רק בימה שבּה מתרחשת עלילה, ובה מחכים לשלל התרחשויות שבהן ייטלטלו הגיבורים למצבים שיסחפו אותם, שיעוררו בהם רגשות: הפואטיקה של אריסטו דיברה על מצבים שיבחנו את הדמויות ויגרמו להם לחשב מסלול מחדש, יובילו לקתרזיס. אריסטו הדגיש שני יסודות, הפחד והחמלה. בדרמה של התיאטרון יש ניסיון להציג בפנינו עלילה של מסע, אבל עיקר הטלטלה נוגע ברוח, בתובנות, בחיפוש הדרך הנכונה. בכל רגע נתון הדמויות שואלות את עצמן, האם יש דרך להגיע לקהל הנכון, לזכות בהכרה מחדש. לפנינו שילוב של תורה רוחנית ותיאטרון - ניסיון לחפש את האור שמעבר לאובדן הדרך, מעבר לייאוש, ניסיון לסלול את שבילי הגאולה מעבר למציאות החשוכה. חמשת האמנים יצאו לדרך, משום שחשו כי זמנם עבר. עולם האמנות אינו חפץ בהם יותר, והם לא מוותרים: מבחינתם - ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. כיצד? מגלגלים פסנתר למקום הכי לא צפוי, לקטב הצפוני. כיבוש היעד הזה, יטלטל את העולם: הנה הם יוכיחו לכולם, שעשו מעשה שאיש לפניהם לא עשה - וזו הדרך להצלחה שתחלץ אותם מן הקיפאון שבו הם שרויים, זו הדרך שבה העולם יזכור אותם לנצח. היהלום הנוצץ בסיפורו של רבי נחמן מברסלב, לא היה היהלום שסחרר לבבות בשל העושר שיש מאחוריו, אלא יהלום רוחני: כולנו זוכרים, כיצד היהלום בסיפורו של רבי נחמן מברסלב היה אמצעי לגלות את מהותו העצמית של האדם. האדם שאיבד את היהלום מצא דרך נשגבת יותר באמצעות הארה, ורק דרכה הבין את גדולתו האמתית.

תורה ותיאטרון הם עולמות של רוח: כשהעולמות האלה מתמזגים בחייהם של הגיבורים – הם קופצים מעל למציאות הרגילה, מעל לחוקיות החומרית. במסע שלהם תמצאו התמודדות עם מצבים של תפילה, של איפור, של ניסיונות להבין את הדימוי האמתי שלהם: לעתים הם נראים לנו כנוודים עלובים, כאביונים שנדחקו לשולי החברה, ותוך כדי המסע הם חושפים תובנות רוחניות, ואנו מוצאים אותם בגבהים של שגב וקדושה. אין זו עלילה חיצונית גרידא, וככל שהמסע סוחף אותנו, ברור לנו שזוהי התמודדות בנפש האדם, התמודדות קיומית. מאבקים נפשיים כאלה מצאנו גם בסיפורים של עגנון, גם בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב. בכל רגע נתון, ציפייה לרגע הנשגב מכול, רגע ההתגלות. חמשת האמנים הם חמישה נגד כולם: יש כאן מאבק נמשך, מאבק נגד כל הסיכויים. מה שהם רואים, אין איש רואה מלבדם. העולם מתנהג אחרת, חושב אחרת. האמנים מגלים לפנינו סוגי התנסות בדרך שבהם הם מבינים את המתרחש במציאות, וגם חילוקי הדעות ביניהם, אינם אלא תפילה אחת בצוותא של קבוצה רוחנית נפרדת: סוג של הידיינות בין חכמים על סוגיה. ההצגה דוחפת אותנו להבין את הרוח שממנה צמחנו: מי שצופה בהצגה חש אותה תחושה של פליאה, שיש, למשל, באגדות המנצנצות בדפי התלמוד. ההצגה 'אולי מחר' מזכירה לנו, שניתן לחוש רֶטֶט בסיפורים עתיקים, שנעים בתוך מעגל של קדושה ורגשות: העולם המקובע והקפוא אינו העולם האמתי: דווקא ההיטלטלות אל הנסתר, היא זו שיש לה כוח לקרבֵ אותנו לפתרון, להבנת חיינו, שם נמצאים המפתחות. צפיתי בקהל ונוכחתי, שהקהל ברובו היה דתי. נקווה שהמחזה ימשוך קהלים נוספים. בקרב הצעירים הדתיים, יש עדיין נהירה אחר מסע פנימי, מסע שמבקש אוצרות רוח, חיפוש שנוהה אחר סיפור החיים האמתי, מסע להבנת המציאות, להבנת נפשנו. ההצגה היא אֶתגר למורים ולמחנכים: אפשר להָכין מראש אוסף ציטטות מן המחזה ובמקבּיל לבנות מעֲרך מראי מקום מסיפורי רבי נחמן מברסלב, מסֵפר קוהלת, מאוסף הסיפורים של עגנון הלקוח מדברי חכמינו, מה'אוצר הגנוז' של מרטין בובר. אפשר לבנות מערכי שיעור, שבהם יתמודדו התלמידים עם יצירה שמתכתבת עם היצירה היהודית לאורֶך הדורות. הרי לנו הוכחה, שהעם שלנו מעולם לא היה מאובּן, מעולם לא חדַל לבחון את עצמו, לייצר דו שיח עם חייו, עם אמונתו.

קחו לדוגמה כמה נקודות:

המסע חותר לנקודת גובה, לפסגה, ובכל פעם מגיעים האמנים למסקנה, שאכן עברו שינוי, שקרה משהו, והנה הכל בכל זאת חוזר לאותו מקום. הרי לנו המחשה לדברי קוהלת, "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם", קוהלת פרק א', פסוקים ג-ד. ועדיין יש במחזה רצון להבין את משמעות היצירה האנושית, את משמעות מסעו של האדם, והרי לנו מימוש של החתימה בדברי קוהלת: "סוף דבר הכל נשמע". יש בסיס מעבר לשינויים, יש זהות ומובן לכול, "כי זה כל האדם". ברגעים מסוימים בדרמה של המסע, נופל אחד האמנים וכמו אובד ונופח את נשמתו. מיד באה הקריאה, כיצד נותנים חיים לאמן, והתשובה 'מחיאות כפיים'. אין אֳמנות ללא קשר עם הקהל, אין תרבות ללא מַשוב של ציבור שחפץ בה. הדיאלוג עם המקורות ועם היצירות לאורֶך הדורות, הוא סוד הקיום האמתי.

אפשר להשוות את הניסיון להבין את משמעות המוות הנידוי מן החברה למסופר באגדה על תנורו של עכנאי, לכל מה שהשתלשל מן המחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר. נידויו של רבי אלעזר משמעו ניתוק מן החברה, סילוקו מן השיח עם חבריו, והוא חש כמֵת, מנודה. בסיפור התלמודי נשלח רבי עקיבא לבשר לרבי אליעזר על נידוי, והוא מתואר כלבוש שחורים, כמי שיושב במרחק ארבע אמות מרבו, לבל ייחשב כמי שהתקרב לחכם שנודה מחבריו. אמנות ללא משוב, אמנות מנודה, כמוה כמי שאיבדה את חייה. הציפייה היא לאותה התקרבות, לאותו דיאלוג מתמשך, למחיאות כפיים. המחזה 'מחר נצחק' מזכיר לנו כמה חשוב לחפש שיח עם אוצרות הרוח שלנו. הדרך של חמשת האמנים למצוא דרכים אל הקהל, אל הנצחת יצירתם, קשורה לכל אורך המחזה בדיאלוג עם מקורות יהודיים. הרי לנו מאיץ לחשיבה מחודשת כיצד להחיות שוב את הקשר עם מקורות הרוח שלנו: לא רק הספרות העברית, גם הקשר שלנו עם אגדות חז"ל. נלמד משם המון על צופן הזהות שלנו, נמצא שם סיפורי חיים שישקפו פכים מסיפור חיינו: היום, כשאנו קוראים באגדות חז"ל, אנו צופים בזירה נושמת, כאילו היינו בזירת סרטים רוחשת מצלמות וניצבים ובמאים. אנו עומדים משתָּאים לנוכח המצבים הטעונים ברגשות, בדמויות המסקרנות, הדילמות האנושיות, הלבבות הנקרעים לנוכח מחלוקות קדושות. דיון אמתי במחזה שלפנינו יעיר בנו את ההכרח להחיות הכול: פסוקים שנראו מתים יקומו לחיים... המפתח להבנת חיינו נעוץ בהכרח להיות במסע מתמיד, להבין כי מעבר לכל התחושות, שיש כאן מסע סיזיפי שחוזר על עצמו: מעבר לַכֹּל - יש דו שיח עם עצמנו, עם דורות קודמים. דו שיח כזה הוא מחויב המציאות. המחזה מוצא דרך להבהיר לנו אמת זאת: בכל רגע ובכל שלב קמים האמנים ומוצאים דרך לשבור את השגרה, ללכת אחר ניגון הפסנתר כהולכים אחר ניגונו של הלב, לקום ולרקוד כדי לשבור את הייאוש והקיבעון, לא לתת לניתוק לשבור את רוחם. הקשר עם מקורות חיינו אכן חשוב לנו, לחיינו: קיבלנו מן הדורות הקודמים כתבים, שנראים לפעמים כרחוקים, אך שם טמונים רמזים לחיינו שלנו: רק דיאלוג עמם יסייע לנו להבין רמזים ולפרש חידות. חידות חייהם די קרובות לחידות חיינו.

החיפוש המתמיד והיציאה לקוטב הצפוני נעוצים בסיפורי שבעת הקבצנים של רבי נחמן מברסלב, ואביא דוגמה קטנה שתמחיש זאת: אם שאלנו עצמנו מדוע סיפורם של חמשת האמנים נותר פתוח, מה לנו כי נלין, כך נהג גם רבי נחמן בספרו את סיפוריהם של שבעת הקבצנים. אנו שואלים עצמנו, מדוע הסיפור נותר פתוח, והתשובה מובילה אותנו למצבו של הדור: כאז כן עתה, יש לאדם תחושה של אֵין מוצא והוא מחפש פֵּשר, מובן. רבי נחמן ממעמקי ההיסטוריה שלנו, היטיב להבין את מצבו הקיומי של האדם, והמחזה 'מחר נצחק' הולך בעקבותיו, שואב ממנו, מחפש מוצא. אותו מוטיב של חיפוש נצחי מאיר באור יקרות. המחזאים של 'מחר נצחק' מדברים אלינו, לוקחים את המשל על האמנים והפסנתר ומנסים לקשור אותו להווייתנו, למסלולי חיינו, לקיום שלנו. רוחו של רבי נחמן נחה עליהם. אנו חשים אותו ערבוב גבולות שב ומהדהד, אותם גיבורים מחפשי-דרך היוצרים דיאלוג עם הספרות, עם הכתובים. מדוע קוטב צפוני? מדוע פסנתר יוצא למסע? הרי לנו דרך שכל כולה מסע רוחני: זהו הניסיון לקפוץ מעל החוקיות הרגילה, ניסיון לזכות בהארה. מעבר לכול, צועקים צלילי הפסנתר וצעדי הריקוד של האמנים, כי הנפילה והריחוק והנידוי הם קצה הדרך אל האור. מצבי האובדן הם ראשית הדרך לפתרון, לגאולה. לבניית חיים חדשים. פשר זה עולה במובהק בסיפורו של רבי נחמן מברסלב על 'אבֵדת בת המלך'. די להיזכר במלות השיר של להקת "טיפקס", ולהבין מהו אותו פוסט-מודרניזם, שמדבר אלינו ממרחקי אוצרות הרוח היהודיים, מטלטלת המסע של חמשת האמנים: כך שר קובי אוז עם להקתו "טיפקס: "מרוב דרכים לא רואים מטרה פה, מרוב משפטים לא שומעים את המסר, מרוב גבולות לא רואים את הגדר, מרוב ידידות לא נותר לי אף חבר".... אלה המלים שכתב אוז, והתחושה אכן ליוותה אותנו לכל אורך המחזה. גם השיר של אוז הוא חלק מאותו רב שיח בין זמנים, בין יצירות.

אני חייב לסיים סקירה זו בתחושה שקיבלתי, כי היותם של האמנים מנותקים מכל העולם, מכל משוב אנושי, כבר גנוז במקורות. ראו נא למשל את הקִרבה בין המחזֶה לבין הסיפור 'המשל מהתבואה'. של רבי נחמן מברסלב. עם מבט לעומק, זה בדיוק הסיפור של חמשת האמנים. הם חיים בעולם שיש בו מצב קיומי של זהות והֶסתר זהות: גיבורי המשל על התבואה הם המלך ואהובו, שטיכּסו עצה כיצד לחיות בעולם שהפך פניו: עולם של אנשים, שהפכו למשוגעים. כמו אותם גיבורי המשל, גם אמנים מתייסרים בדרך להבנת ייחודם בעולם שאיבד את דרכו ושכח אותם. כמו המשל, גם המחזה תר אחר המשמעות הפנימית של הצופן המשותף. בַּמשל מדובר על סימן מיוחד, אות על המצח. במחזה מדובר בפסנתר נאמן, בניגון אמת המוליך אותם להבנת דרכם, אל הנצח. כל חיינו אנו מבקשים אור שיבקיע את המבוכה, את תחושת הריחוק. סיפורו של המסע הוא האמונה שרק מפגש בין הדורות, בין הנפשות הפועלות יכול להוביל לעולם של חיבור, של אור. אל נשכח, גם במשל המערה של אפלטון ראינו מציאות שדומה לנראה במשל התבואה: מה שנראה היה כמציאות חדה, לא היה אלא צל המציאות. המסע אל הקוטב במחזה 'ואולי מחר' הוא מסע אל המציאות האמתית. בספרו של אלי ויזל, "הנשמה החסידית" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2010), מופיע סיפור, שמוכיח כמה היצירות הקדמות מדבּרות אל חיינו, אל החיפוש שלנו אחר האור. כוונתי לסיפור על רבי וולף מז'יטומיר, צדיק חסידי, מתלמידי המגיד ממזריטש. על-פי נוסח הסיפור בספרו של אלי ויזל, נראה, כאילו מדובר במשל על המלך ואהובו: "לפני מותו אמר רבי וולף למשרתו: 'אני רואה...והדבר ממלא אותי פחד, העולם יאבד את יציבותו והאדם יאבד את בינתו...יבוא יום, ואני רועד. אתה שומע אותי?'. 'כן רבי, אני שומע אותך'. 'אני מבקש ממך לומר זאת לבני עמנו. אמור להם, שבאותו יום לא יחוסו על איש. גם לא על אנשים כמוני או כמוך. יהיה עלינו לצלול אל תודעתנו, כדי למצוא את הניצוץ. האם תאמר להם?'" (אלי ויזל, נשמתה של החסידות, עמוד 92). המחזאים של 'ואולי מחר' אכן הולכים בעקבות היצירה היהודית. חמשת האמנים במחזה 'מחר נצחק' מחפשים סימן זהות, הם מבקשים את הניצוץ, את האות על המצח. פסוקים רבים במחזה מדברים כמצטטים פסוקים מספר קוהלת, מכתבי רבי נחמן.

אנו רואים, שממעמקיה של ההיסטוריה היהודית, מהדהדים כתבים שהבינו את חיינו היום: היו יוצרים שהבינו את נפש הדור שלהם – אבל בה בעת הם הבינו את נפש דורנו: דבריהם מכוונים אל אותם נדודי נפש, אותו חיפוש המוצָא בעולם של אובדן-דרך ואובדן ערכים מוחלטים. כל זה הופך במחזה החדש כדרך מחויבת, כדרך של שיח רוחני: מכאן יבקע האור, מיצירה שמתכתבת, מיצירת סיפורים וחיפוש סימני זהות נסתרים – אלה יבקיעו את הייאוש והמבוכה. המקורות שלנו אכן היטיבו לראות ממרחק גם את ימינו. המסע לא נגמר. תובנות אלה מחזירות אותנו לתובנה של רבי נחמן מברסלב בסיפור הלב והמעיין: "ללב ולמעין יש תכונה משותפת, שניהם 'פועמים', הפעימה היא חלק מההוויה שלהם והחיוניות שלהם. הפעימה הפנימית מעידה על החיים, ועל ההשתוקקות והשאיפה זה לזה". ראינו זאת גם בסיפור של עגנון "סיפור פשוט". היו שניסו למצוא דמיון בין הירשל והקבצן העיוור של רבי נחמן. השתעבדותנו להוויה החומרית ולריחוק מן התרבות והרוח, גורמת לעיוורון. דווקא העיוורון בסיפור של רבי נחמן, מבטא את ההשתחררות מן העבדות לחומר, העיוורון מסמל את היכולת לשמור על שפיות רוחנית, ורק כך ניתן להגיע לגאולה, להבין את משמעות החיים. המחזה 'מחר נצחק' פותח פּתח למחר אחר: המסע מחויב המציאות להבין את כוח האמנות, את כוח היצירה, הוא גם מסע להצלת נפשנו, למציאת החיבור האמתי: הישועה תגיע רק אם נתמיד במסע, רק באמצעות דוח שיח מתמיד, רק באמצעות מעשינו שלנו.