האמת היא שכשאמרו לי שאני עומד לעשות ביקורת באזורי חן בתל אביב, מייד חשבתי על אחד מאותם מקומות שקוראים להם בכל מיני כינויים כמו "פוסט מודרניסטי, ניאו פונדומנטליסטי ופסאודו היפר-אקטיביסטי". אתם יודעים, בית קפה ליד הקאנטרי קלאב של אחד הפרברים האיכותיים בגוש דן - לא צריך להפעיל את הדמיון יותר מדי כדי להגות את השורש פ.ל.צ על הטיותיו.
ומה אומר ומה אגיד? הופתעתי. יחס, שירות, אוכל ואווירה טובים מוצאים בהרבה מקומות, אבל בהתאם למיקום הגיאוגרפי, המחירים שווים לכל נפש, האוכלוסיה נעימה ונוחה וכלל לא מתבלטת (למרות שעליי להודות שעיניי נתקלו בסלב או שניים, אבל הם לא הפריעו) ובכלל, החוויה מושלמת לא רק למי שריפד את עצמו בדירה באזור, אלא גם לכאלה שרוצים לצאת מהמרכז הסואן כדי לעבור חוויה שקטה, רומנטית יותר, מטר מהים, ולא פחות חשוב - עם חניה.
אודה ולא אבוש, הרושם הראשוני שקיבלנו היה מעט שונה. איך שהתיישבנו חג מעלינו מטוס שעמד לנחות בשדה דב. כשהוא נחת, לפתע שמענו קולות כריזה: "זהו תרגול, זהו תרגול" מאחד הבסיסים הסמוכים. וואלה, אנחנו בלבנון, חשבתי לעצמי, בדיוק כשהגיע התפריט. כשהוא הגיע, לקחנו את השייק אבטיח, שבקרוב ייכנס לתפריט הקיץ החדש (המקום מחליף תפריטים בהתאם לעונה) וכוס מיץ תפוזים סחוט טרי (12 שקל). כמתאבנים הזמנו את הברוסקטה עם מוצרלה ובייקון (29 שקל, בומבה של מנה) ואת פלטת האנטיפסטי (44 שקל). אחרי המנות הללו עשינו הפסקה והתרכזנו קצת באורות ובבריזה הקיצית שמסביבנו. איש טלוויזיה מפורסם פלט כמה מילים לסטודנטית שישבה בגפה, ואנחנו התחלנו לפתח עליו כל מיני תיאוריות לא מחמיאות. בעוד העיקריות שלנו מגיעות הסטודנטית עזבה (למרבה ההפתעה, וואלה חשבנו שהיא תלך איתו), ואנחנו חזרנו להתרכז באוכל.
אז קיבלנו מנה מהפנטת של נתחי פרגית בטריאקי, על מצע אורז עם ירקות מוקפצים (49 שקל) ופסטת פטריות ושמנת (41 שקל). עצה ידידותית: בואו רעבים, המנות הללו ענקיות (השותף שלי לא סיים, הייתי צריך לעשות עבודת השלמה על הצלחת שלו). קינחנו עם סופלה (30 שקל), וגם כאן רצוי שתדעו משהו: סופלה, בכל מקום הוא אותו דבר, וגם כאן. בעוגה עצמה, יחד עם גלידת הוניל שבצידה, אין משהו שונה ממקומות אחרים. אבל הכמות, אוי הכמות. לא כדור גלידה אחד אלא שניים, יחד עם שתי גבעות קצפת שסוגרות כל פינה אפשרית בבטן. מתכון לגידול כרס? וואלה, אבל היי - אם כבר יש לך אחת, מה אכפת לך לגדל עוד, לא ככה?
אז סגרנו עניין. בבסיס כנראה הלכו לישון (ג'ובניקים, אחרי עשר כיבוי אורות) והקפה התמלא בעוד קבוצות של אנשים שהגיעו לסגור את היום. נתתי הצצה לתפריט ארוחת הבוקר, וידעתי שהביקור הבא שלי, שלא ייקח יותר מדי זמן עד שיתבצע, יהיה לא לאור ניאונים ומנורות רחוב, כי אם על צלחת שקשוקה מהבילה תחת קרני שמש בוהקות. היי, זה לא אני, זה המקום שהוציא את המשורר בשקל שבי. היה קל ליהנות באנג'וי. אנג'וי.
