אושרת קוטלר ב"גוב האחריות"

גב' קוטלר הנכבדה, צפיתי אמש בטלוויזיה (ערוץ 13) בהופעתך בסוף השבוע, בו סיפרת לצופים על חוויותיך מתגובות הציבור לאירוע השתלחותך במדינה ובחיילי צה"ל על-רקע הימצאותם באיו"ש ופעילותם באזור. העובדה שהקצף יצא על חיילי גדוד "נצח יהודה" (חרדים), היא חלק חשוב מסיפור המעשה והתגובות עליו. מהדמעות שעלו בעיניך במהלך דבריך ומההסבר שמסרת לציבור על פשר המעשה עצמו, הבנתי שהופתעת מעוצמת התגובות ועוד יותר מחומרתן וחריפותן. בדבריך ציינת שאת חוששת לעצמך מפני פגיעות, בשל איומים שהושמעו נגדך בעקבות אותה השתלחות. עוד ציינת, שהדברים שצוטטו בתקשורת והיוו את הרקע העיקרי לתגובות החריפות, לא שיקפו את כלל אמירתך; וכפי שנהוג לומר במקומותינו - הוצאו מהקשרם. אני נוטה לקבל את כל הטיעונים וההסברים שציינת בדבריך אבל אינני מוצא בהם מענה נאות לשאלת היסוד: מדוע נדרשת להשתלחות כל כך בוטה בעצם השליטה על איו"ש, במתיישבים שמאפשרים למדינת ישראל להגשים מדיניות שעליה החליטו כל ממשלות ישראל מאז 1967, ובעיקר מה הניע אותך לתקוף בחריפות וגסות את חיילי צה"ל, גם אם נקבל ששגו בהתנהלותם ומעשיהם. אי-אפשר לבקר עניינים לגופם של אירועים כאלה ואחרים מבלי להפוך כל גינוי נקודתי או ביקורת על מעשה, "למסע צלב סוחף הכל"? על שאלה יסודית ומהותית זו לא נתת תשובה גם בהתנצלותך. האם מדובר כאן בשנאה עיוורת, בחוסר שליטה עצמית או בהתלהמות שנובעת ממקורות שאין להם שום קשר לנושא שבו עסקינן? אין זו פעם ראשונה שאת מבוקרת בתקשורת על ניצול לרעה של תפקידך בערוץ הטלוויזיה, להבעת דעות אישיות חריפות, פוגעות ומעליבות. מעולם לא טרחת, את והממונים עליך, להבטיח שבעת השמעת דברי הביקורת לצידך יימצא באולפן גם נציג אותנטי של העמדות האחרות בספקטרום הדעות הישראלי, שיוכל להתמודד עם דעותיך ולהשיב עליהן. אם זו איננה אפשרות ריאלית בעבודת הטלוויזיה, לטעמי, היה עליך להימנע בכל מחיר מניצול לרעה של עיסוקך לניהול מאבק פוליטי בשאלת א"י מעל גלי האתר, בשם "חופש הדיבור" או כל תירוץ אחר מהתירוצים שהשמעת גם בהתנצלות הנ"ל. עמדתך, שעיקרה הוא שעיתונאי אשר מדווח לציבור או מדברר תוכנית נושאית, הוא אוטומטית פרשן, מטיף מוסר ומי שחייב לנגח חלקים רחבים בציבור בכל פעם שהוא פותח את פיו בנושא מחלוקת - לרוב איננה מקובלת וכמעט תמיד גם אינה קבילה בתוכנה ובעיקר בסגנונה. התגובות הנזעמות, הארסיות והחריפות הן תוצאה מכך שלא למדת לקח מתגובות על אירועים קודמים ובעלי אופי דומה. שחצנות, התנשאות והתרסה, לא היו מעולם דרך מומלצת להידברות עם ציבור, כאשר נושא השיח שנוי במחלוקת. אם לא תלמדי להתחשב בדעות זולתך וברגישויותיהם, אני צופה שזו איננה הפעם האחרונה בה תעמדי מול גל ביקורתי חריף ואפילו ארסי. לציבור אין דרך אחרת להסביר לך שאת פוגעת ברגשותיו ומנצלת לרעה יתרונות, שאינם רכושך הפרטי ואינם עומדים לרשותו באותה מידה. דבריך המתייחסים לאיומים על חייך ולאיומים אחרים, להערכתי, אינם אלא תוצאה של התסכול שחשים רבים בציבור למראה ומשמע הדברים שאת אומרת ומהתעלמותך מביקורות קודמות, מתוך עקשנות ואולי גם מתוך טיפשות, שמביאה אותך להתגרות חוזרת, דווקא בימים רגישים וסוערים-פוליטית. אני נוטה לחשוב שאין בהם איום ממשי וקשה לי להבין מדוע השתכנעת שהפעם הדברים רציניים יותר, כאשר לא ראיתי ולא שמעתי אותך אף פעם מתייחסת באותו חיל ורעדה לאיומי אירגוני הטרור או חוגים קיצוניים בתוך ישראל, נגד אזרחים בכלל או נגד אישים מהמחנה הפוליטי שאינך נמנית עליו; שהרי גם הם רחוקים מלהיות צדיקים גמורים. אני סבור שהזמן יעשה את שלו ואם לא תחוללי סערות מיותרות נוספות, יהיו גם איומים אלה בסופו של יום איומי סרק. הלקח שלי מהאירוע השלם, לרבות ההתנצלות במוצ"ש האחרונה, הוא שהציבור הוא "חיה" מסוג מיוחד. מותר להתגרות בו לפעמים, מותר לבקר אותו ביקורת קונסטרוקטיבית ואפשר לפעמים אפילו לפגוע בו ללא זדון - אבל אסור להתנשא ולהפריז; אלה מרגיזים ומעוררים נוגדנים חריפים; והפעם עברת את הגבול. ההתנצלות עשויה להועיל ולמתן, אם לא תימחק כליל ע"י השתלחות חדשה. או אז ייתכן שכבר לא ניתן יהיה לתקן.