כשמתחילים לקרוא את ספריו - ממוסמרים לעד. אי-אפשר לשכוח אותם, עד כדי תחושת קירבה משפחתית. לקראת תום הקרנת הסרט נראים על המסך צילומי הגיבורים האמיתיים של הרומן שכתב גארי - של אמו ושלו. מדהים עד כמה דומים להפליא השחקנים שבחר הבימאי אריק בארבייה פייר ניניי לתפקיד רומן ושרלוט גיינסבורג כאמו, נינה קצב. ירידתו המדוקדקת של הבימאי לפרטים, כמו הדיבור בפולנית של נינה ובנה הקטן עוד כשחיו בפולין, ההיצמדות לפרטי חייו על כל האירועים הדרמטיים והסוערים, ומערכות חייו המפותלות ורבות היסורים בגלל היותו ילד שגדל ללא אב, והיותו יהודי - רדפו אותו כל חייו. גם לכשסיים קורס טייס, היה היחיד מבין 300 הצוערים שלא קיבל דרגת קצין. מדוע? כי היה יהודי. מה שלא מנע מצבא בנות הברית לשלוח אותו למשימות קרביות להפציץ יעדי אויב בהמשך. רומן גארי נולד ב-1914 כרומן קאצב בוילנה וגדל בוורשה. החיים של יהודים בפולין גם בעיר הגדולה, לא טבלו בדבש. אמו החד-הורית היצירתית פתחה סלון מפואר שכל הגבירות היו לקוחותיה. אבל בגלל אלו שנשארו חייבות לה כסף שבחוצפתן כלל לא חשבו לפרוע - נאלצה לפשוט את הרגל ולעקור לניס בדרום צרפת. הילד רומן שאהבת אמו העצומה נטעה בליבו את ההתחיבות למלא את ההבטחה בהגשמת נבואתה: שיהיה סופר חשוב כמו ויקטור הוגו; שיהיה שגריר צרפת: ומה שלא שיערה - שיזכה בתואר אביר לגיון הכבוד. זאת, על הקרבתו במלחמה והצלתה במחיר סיכון חייו-הוא של אישה שמצא גוועת במדבר הצפון אפריקני. מה שנראה בצילום המצורף. הוא למד משפטים בפאריס, התגייס לחיל האויר הצרפתי במלחה"ע ה2, ועבר לאנגליה לשרת תחת גנרל דה גול. הקפדת הבימאי על צילומים אפלוליים או בשחור-לבן בתקופת פולין, מחברת את הצופה לאווירה ולתקופה הקשה ששררה אז שם. בעוד הצבעוניות הבהירה של דרום צרפת מעניקה אווירה מופזת באור שהציירים האימפרסיוניסטים של סוף המאה ה19 כה הייטיבו להבליטו. הרעיון המרכזי בסיפורו של רומן גארי היה האהבה יוצאת הדופן בגדלותה שאמו רחשה לו, וכמוהו הוא לה. אהבה שכבלה אותו בכבלים עזים עד כדי כך, שרק בכוח רצונו ונחישותו לממש את כל התקוות שתלתה בו -צלח לעבור את כל המישברים. היא שיצקה בו את הכוח הנפשי להתגבר על הקשיים הפיסיים הסביבתיים, ולהתעלות על הכל, ולכתוב. גם כשהתנאים היו קשים עד בלתי אפשריים. כמו למשל בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה, כשויתר כליל על שינה בלילות בעת האימונים, וישב וכתב ב-1945 את ספרו הראשון "חינוך אירופי". ב-1949 כתב את "המלחמה הגדולה", ב-1956 את "שורשי השמיים" עבורו זכה בפרס גונקור היוקרתי, ב1958 את "ליידי ל׳ ", ובהמשך את "ריקודו של ג׳ינגיס כהן" שעלה כמחזה בבית צבי בביצועו המדהים של גרא סנדלר, ב-1975 את "כל החיים לפניו" בחתימת "אמיל אז׳ר"- שלתדהמתו, זיכה אותו בשנית בפרס גונקור, שניתן לסופר רק פעם אחת בימי חייו. הספר זכה לסרט שמשה מזרחי ביים עם סימון סיניורה האגדית. עבורו זכה בפרס גונקור השני, וב 1979 את "חרדתו של המלך סלומון" גם כן כאמיל אז׳ר, וב-1980 את "עפיפונים"; כל אלה הניבו את אחד מגדולי הסופרים הצרפתיים והעולמיים בספריו. אך דא עקא: הניגוד בין יופיו והיותו אהוב נשים וקשור לאהבות רבות, לבין היחס המעליב שזכה בו כיהודי עוד מילדות ובהמשך, עשה אותו רגיש מאוד לביקורת על ספריו, ולכן, מלבד 25 ספרים שכתב בשמו, פרסם ששה ספרים תחת שמות בדויים. בתוכם 4 בשם "אמיל אז׳אר".חוסר השקט הנפשי שלו גרם לו לנוד ולנוע בכל העולם, להיות בעל כמה בתים כולל בהוליבוד, שם ארח את פרנק סינטרה ומרילין מונרו בין היתר. החלק שלא מתואר בסרט כולל את הצלחתו כדיפלומט וקונסול בלוס אנג׳לס, את נשותיו, כולל השחקנית ג׳ין סיברג, לה היה נשוי מ-1962, וששיחקה בסרטו "הציפורים מתות בפרו". לאחר שהיא התאבדה ב-1979, הוא שם קץ לחייו ביריה ב-1980, בגיל 66. עטור תהילה ועושר. מה שמסתבר שכל מה שרואים בסרט הנפלא שביים אריק בארבייה, עם המשחק הכה מרגש ונוגע ללב של פייר ניניי מוכיח את הבעיתיות של האדם שחיצוניותו מקרינה אישיות בוטחת, כאשר למעשה פנימיותו שבירה ופגיעה. מכאן הסיבה שבחר לכתוב בפסיאודונים, כי הכיר את מבקרי הספרות שממהרים לקרוא כל סופר חדש, ופחות מתעניינים בוותיק יותר. שני הסרטים שביים לא זכו להצלחה קופתית, אם כי "ציפורים מתות בפרו" זכור לי כסרט מרשים, ואהבתי את ג׳ין סיברג.

הסרט "הבטחה עם שחר" סוחף את הצופים בסערת הדרמות המתרחשות בו, במשחק הנפלא ובערך המוסף הטמון בו: המסר המבעבע בו על קיום האנטישמיות בגילוייה העמוקים ביותר, כאז כן היום (על כל מה שרואים ושומעים על הפיגועים שמקורם בשנאת היהודים בכל העולם המערבי כיום).