מדינת ישראל ממשיכה זה שנים להתעמר, ללא שום בדל-רחמים, ביוצריה הרוחניים הדגולים - בין אם חיים ובין אם מתים. חלפו, כנראה לבלי שוב, ימי התום והחסד שזכה להם גדול סופרי ישראל, ש"י עגנון, שיכול היה לחסות בצילו של פטרונו האמיד לבית שוקן, ושרק בזכותו יכול היה להגיע לאן שהגיע.
אבל גורלם של יוצרים ישראלים אחרים שפר הרבה פחות מזה שהיה מנת-חלקו של עגנון. הם, שנזרקו על-ידי המדינה לכלבים, נידונו לעוני מרוד ולכיליון של טרם זמנו. זה מה שעלה בגורלם של משוררים כמו
דוד אבידן ויונה וולוך, של הסופר יורם קניוק ושל המלחין נחום היימן.
מסתבר שרק כתבה אנושית באמצעי התקשורת על אודות מר-גורלם של יוצרים שכאלה עשויה, מן הסתם, לחולל את המפנה הנדרש, וגם אז ממש רק במשורה. זה, למשל, מה שעלה בחלקו של היימן, כאשר סיפור אומללותו הרעיד, בסופו של דבר, את אמות הסיפים של שרת התרבות, שהואילה להעניק לו אתנן כספי מצומצם.
המפנה הנדרש
אלא שיוצריה ומטפחיה הדגולים של הרוח הישראלית ראויים להרבה יותר ממענק חד-פעמי שכזה בעטייה של מידת הרחמים. הם הרי תורמים למדינה לא פחות מאותם טכנוקרטים, הנישאים בה, ללא הצדקה, על גלי אהדה חסרי כל פרופורציה.
ככה זה במדינה ששמה דגש על כל מה שאיננו שאר-רוח. זו ששמה פס אחד גדול על ספרות ושירה, על תנ"ך והיסטוריה, על דקדוק ותחביר. פעם היו אלה המתמטיקה והפיסיקה שהובילו בראש, ועכשיו תפסו את מקומם בגדול ההייטק, ואיתו גם מינהל-עסקים.
הטכנולוגיה, אללי, היא אם כל חטאת - זו שמככבת בעדיפות עליונה בראש כל חוצות, ושרומסת את שאר הרוח שעוד נותר לפליטה. יש על כן לייחל לשינוי קיצוני, שיחזיר למדינה את שפיותה שאבדה לה. ושלא נדע מצרות, בינתיים, כשיוצרים כמו ביאליק, אלתרמן ושלונסקי, מתהפכים בקברם ממה שקורה פה.
