אי-אפשר להקשיב לשידורי החדשות בימים אלו בלי לספוג את מתז ההצהרות האנטי-ישראליות והאנטישמיות של חברת הקונגרס אילהן עומאר, ואת הוויכוח על התגובה האנמית של המפלגה הדמוקרטית לאותן הצהרות.
חמישה מאמרים חשובים מהעת האחרונה בוחנים יותר לעומק את המתקפה הפרוגרסיבית על ישראל, ומציעים נקודת השקפה על המגמות האינטלקטואליות באמריקה שהעלו לגדולה את אילהן עומאר ואת שכמותה.
בניו-יורק טיימס, ברט סטיבנס מנתח את האופן שבו רטוריקה אנטי-ציונית חופפת באופן רחב למליצות אנטישמיות מסורתיות.
"האמירה, הנשמעת לפעמים מפי פרוגרסיבים, לפיה יהודים הם 'מתיישבים' מן החוץ (קולוניאליסטים) בישראל היא אמירה אנטישמית מפני שהיא מקדמת את השקר לפיו לא קיים כל קשר יהודי של מורשת אבות או של היסטוריה כלפי הארץ. הטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה, דבר שבבירור אינה עושה, היא אנטישמית מפני שמדובר בניסיון להציג את המדינה היהודית כנאצית. ההתעקשות שהמדינה היחידה בעולם שאיבדה את זכותה המוסרית להתקיים היא לגמרי במקרה המדינה היהודית גם היא אנטישמית."
לאחר מכן מזהיר סטיבנס מפני ליקוי פשטני ועמוק בחשיבה הפרוגרסיבית לגבי ישראל, "הליקוי שהוביל לפריחה הזו של
גזענות" - ההנחה לפיה בחירותיה של ישראל כלפי הפלשתינים הן קלות מאוד. כל מה שנחוץ הוא לעצור את בניית ההתנחלויות, להגיע לפשרה סבירה עם הפלשתינים, לעשות שלום, ולחיות באושר ועושר יחסיים עד עצם היום הזה, לא?
"אך זוהי קריקטורה, וקריקטורה המידרדרת עד מהרה לדיבה: דהיינו, הרעיון לפיו חוסר יכולתה של ישראל לבחור את הבחירה ה'נכונה' הוא הוכחה לתאוותה הבלתי מוגבלת לקרקעות פלשתיניות ואדישותה המזידה למצוקתם."
בטאבלט מגזין, ליאל ליבוביץ טוען שהריקבון פושה אף עמוק מכך, בכך שהשמאל חוזר על טעויותיה ההיסטוריות המסוכנות ביותר של הנצרות.
"כשהוא שם דגש על צדק חברתי, רפורמה במשפט הפלילי, הגבהת העניים ושלילת מדיניותם הגזלנית של החמדנים והעשירים, הפרוגרסיביזם נשמע דומה מאוד לנצרות. ההבדל היחיד הוא שהוא בחר לדחות את הנצרות ואת כל צורות האמונה האחרות כאמונות טפלות מטופשות...", ולכונן במקומן דת המאמינה ב"קידמה".
"ישראל מספקת לקנאי הפרוגרסיביזם הזדמנות נוחה להסוות את הפסיקות התיאולוגיות שלהם מאחורי כסות של פוליטיקה הגיונית, סבירה וחילונית. כשאתה ממקד את כל שימת הלב שלך, כוחותיך והזעם שלך ביהודים, אתה עשוי להכריז על עצמך כיורשה החוקי של מסורת נאורה שנזנחה על-ידי מי שהיו פעם עמו הנבחר של אלוהים אך אינם עוד כאלה." ליבוביץ קורא לכך "תחליף תיאולוגיה פרוגרסיבי."
ליבוביץ אף אומר שהפרוגרסיבים טוענים שהם, איכשהו, היהודים החדשים והטובים הרבה יותר. והוא שואל: האם יכול אדם להפוך ליהודי בכך שיקום סתם כך בבוקר יום אחד ויכריז על עצמו כשייך לעם היהודי ול"תיקון עולם" (שהוא לכאורה מהותה האמיתית של היהדות) - כפי שעשתה חברת הקונגרס מניו-יורק אלכסנדריה אוקסיו-קורטז?
"אם כך, האם יכול אדם להקדיש את כל כוחותיו לטיעון לפיו היהודים הם העם היחיד עלי אדמות שלא מגיעה לו מדינה במולדתו הלאומית, שבה חי הוא באופן רציף במשך כמעט שלושת אלפי שנים? והאם אנשים המתנגדים לפרוגרסיביזם הם לא-יהודיים, אפילו אם הם מקיימים את טקסי היהדות מדי יום ביומו, לומדים את כתבי היהדות, ומנהלים חיים יהודיים מסורים?"
"אם כך, מה שאנו רואים כעת הוא מראה מוזר של פרוגרסיבים הדוגלים באותה תיאולוגיה סבוכה שרוב העולם הנוצרי נטש זה מכבר, תיאולוגיית ההדחקה." והם מממשים זאת באמצעות תקיפת המדינה היהודית היחידה בעולם.
במאמר נוסף בטאבלט, ג'יימס קירצ'יק מזהיר כי ה"קורביניזם" (סוציאליזם רדיקלי נוסח בריטניה, הקרוי על שם כיבושה על מפלגת הלייבור על-ידי ג'רמי קורבין) מגיע לאמריקה. קירצ'יק מציין את הסנאטור
ברני סנדרס ו"הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" כמי שניצבים בראש מגמה קיצונית זו.
הקורביניזם האמריקני הולך בעקבות הורהו הבריטי בעוינות שהוא מגלה כלפי יהודים וישראל. "יסוד חיוני של פרויקט הקורביניסטה הטרנס-אטלנטי הוא להוריד את היהודים לשלב נמוך יותר בסולם הקורבנוֹת הפרוגרסיבי... איבה כלפי הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון היא כמו מבחן מכריע של הרצון להפחית את כוחה והשפעתה של ארה"ב בעולם... תקיפת המדינה היהודית היא האמצעי המאפשר להם להביע את הסלידה הרחבה יותר שהם רוחשים לאקספציונליזם האמריקני."
בקומנטרי מגזין, ג'ושוע מורבצ'יק מספק דוגמה למידה הרבה שבה השתלט שיח זה על השמאל הקיצוני שביהדות אמריקה, בניתוח מוחץ של הארגון המתכנה "קול יהודי לשלום" (JVP).
"קול יהודי לשלום", המורכב מאסופה של אידיאולוגים שברובם הם יהודים השייכים לשמאל הרדיקלי ושמבינים שייחוסם מעניק להם כוח לחץ מיוחד במסגרת תקיפת ישראל, קיים "רק כדי להעניק חותמת הכשר לְהתקפות על ישראל." הארגון מקדיש תשומת לב מיוחדת לעידוד כנסיות לאמץ אל חיקן את תנועת ה-BDS. וכמעט בכל מחלוקת שאירעה לאחרונה ושהיו מעורבות בה האשמות באנטישמיות, הארגון התייצב להגן על המואשם באנטישמיות.
מורבצ'יק: " 'קול יהודי לשלום' אינו מביע בשום מקום עניין כן כלשהו ביהדות או ברווחת העם היהודי, או כבוד כלשהו למאפייניהם החיצוניים של החיים היהודיים - חגים, תפילות, מלבושי טקס, מילים בעברית - שאותם הוא מנכס כאביזרים או קישוטים במסגרת מסע ההסברה הנלהב שלו לניצחון הפלשתינים על ישראל."
"אם השימוש במילה 'יהודי' בשמו הוא אופורטוניסטי, השימוש במילה 'שלום' הוא כוזב לחלוטין. 'קול יהודי לשלום' לועג למה שהוא מכנה 'שיחות שלום כביכול.' הוא ממאן לפרט דרך חלופית או את המטרה שהוא שואף להשיג, ומצהיר שהוא אדיש לַפרטים כל עוד תמומש 'זכות השיבה' של הפלשתינים. אולי תהיה מדינה אחת, אולי שתיים, הוא אומר, אך על-פי נוסחה זו הכל יהיה תחת שלטון ערבי. המדינה היהודית תיעלם, וכך יבוא הקץ לגזענות, תיוולד הדמוקרטיה, ותוגשם היהדות." (כך במקור)
לבסוף, ברשומה ארוכה בבלוג של טיימס אוף ישראל, דניאל גורדיס מהמרכז האקדמי שלם בירושלים משפד את היהודים האמריקנים שמנסים "להציל את ישראל מעצמה", והמנגחים את ישראל תחת אצטלה של סיוע לה.
"קהילה רפורמית באמריקה צריכה 'להציל את ישראל' לפני שיהיה מאוחר מדי? האם איש לא רואה את ההיבריס (ואם לדבר בכנות, גם את ההומור) הגלומים בהצעה כזו? מיהם האנשים הללו שנקראים להציל את ישראל? עד כמה האנשים הללו מכירים את המדינה שהם מתבקשים להציל?"
"האם הם יכולים לנקוב בשמותיהן של חמש יישובים ישראלים השוכנים לאורך הגבול עם עזה ולהסביר מה מייחד אותן? איך הקהילות האלה רואות את הסכסוך? הם לא יכולים לעשות זאת, כמובן, מכיוון שרק מתי מעט מהם ניהלו שיחה של ממש עם אנשים המנסים לגדל משפחות בשדרות או בשער הנגב, ומשכך, אין להם מושג אמיתי איך נראים החיים שם."
"האם פרוגרסיבים בקרב יהדות אמריקה שואלים את עצמם אי-פעם מה הם יודעים שישראלים אינם יודעים? או, שאלה סבירה יותר, האם בשורה התחתונה המוניטין הפרוגרסיבי שלהם מעניין אותם הרבה יותר מכפי שמעניינת אותם ישראל? האנשים הללו אינם שותפים של ישראל, אלא מעמידי פנים - בשירות האג'נדה הסוציו-פוליטית הפרוגרסיבית האמריקנית שלהם עצמם."
"הפחתת ההיבריס, והבעת קצת יותר עניין בשאלה מדוע ישראלים חושבים כפי שהם חושבים, תקדמנה מאוד את היכולת להבטיח שאיכשהו, באופן כלשהו, השותפות בין ישראל לבין הפזורה תשרוד."
