אני מודה שהכותרת "קצת" יומרנית. שבוע לפני הבחירות, זו איננה תחזית ואיננה מסקנה של עוד סקר אחד של מכון שמתפרנס מהצגת האבסורדים של מערת הבחירות הנוכחית. זו הערכה אישית הנשענת על מעקב אחר החדשות, תגובות ברשתות חברתיות, סקרים באמצעי תקשורת שונים ותילי-תילים של פרשנויות מלומדות ולא כל-כך מלומדות.
במשפט קצר אחד: באין התפתחות דרמטית בשבוע הקרוב, אני מעריך שנתניהו ינצח שוב במערכת הבחירות שלפנינו וירכיב את ה
ממשלה הבאה. אנסה להסביר את הנימוקים שהביאוני להערכה זו.
הפעם, לפחות לפי שעה, איננו רואים אצל נתניהו את ההברקות שוברות השוויון שראינו במערכות בחירות קודמות. הפעם נתניהו הוא פייבוריט, חרף האיום התלוי ועומד נגדו בדמות המלצות לכתבי-אישום בכפוף ל
שימוע. מצבו טוב משיכול היה להיות על-פי הנתונים האוביקטיביים, בעיקר בזכות יריביו ודרכי התנהלותם. ההצבעה הפעם לא תהייה הצבעת מחאה ולא הצבעת העדפה מובהקת. היא לא תהיה הצבעה בגנות מחנה כזה או אחר ואפילו לא הצבעה למען ארץ-ישראל. היא תהיה הצבעת דווקא. הצבעה שתבקש להוכיח לכל השרלטנים שניסו להוליך את הציבור באף לכיוון שהיה רצוי או נוח להם, שהציבור איננו עדר. העם רוצה להחליט בעצמו על דרכו, ובחירות בדמוקרטיה הם הכלי הראשי לעשות זאת; איש לא יטול את זכות ההחלטה ממנו. אני מייחס חלק גדול משיח הביבים שהתנהל ברשתות החברתיות לתסכול ולהתמרמרות הציבוריים מניסיונות "מעצבי דעת הקהל" להוביל אותו בדרך שלהם.
בדומה ל-20 השנים האחרונות, בפוליטיקה הישראלית, אחת הרוחות הרעות ביותר המנשבות בה במערכת בחירות זו כבר זמן רב, היא זו של ברק; כן,
אהוד ברק. זה שנכשל כראש ממשלה, הכשיל את ישראל בבריחה מלבנון ואיפשר את היעלמותו של צבא לבנון ואת השתלטות חיזבאללה על המדינה. זה אותו אהוד שהכשיל את מפלגת העבודה כשחזר לעמוד בראשה (7.1.2007). הכשיל את אולמרט כראש ממשלה כאשר אילץ אותו להתפטר (מעשה נכון מבחינה לאומית אחרי מלחמת לבנון ה-2 ודוח וינוגרד, אבל חבלני מבחינה קולגיאלית). זה שהכשיל את נתניהו במאבקו נגד הגרעין האירני
וזה שמכשיל בעצם הימים האלו ומזה כשנתיים, את גנץ בניסיון סרק להציל מה שאין צורך להצילו.
הגישה הבוטה, הנהיליסטית, האלימה מילולית וההדוניסטית של ברק, לפוליטיקה וליעד האובססיבי של הדחת נתניהו - פקודו לשעבר בסיירת מטכ"ל שעשה לו בי"ס בפוליטיקה הישראלית - אינו מתאים לעם ישראל, אינו מתאים למציאות ואינו מתאים לאישיותו של גנץ. אם אכן יכשל גנץ בבחירות, חרף שני הראשים והזנב המיותרים שהוא גורר אחריו "בכחול לבן", יוכל להודות על כך במידה רבה לשני אנשים: ברק, האסטרטג הפוליטי הראשי של הקמפיין שהוא מנהל, ו
יאיר לפיד האנוכיסט והארכיטקט של הסגנון המלוכלך שאימץ, קידם ועדיין מקדם בקמפיין זה.
אילו בחר גנץ - שעל-פי עדותו מוכן לשבת עם נתניהו באותה ממשלה - בהצטרפות לנתניהו כשר ביטחון והיה משרת בתפקיד זה בהצלחה לפחות שלוש שנים כחבר ליכוד, היה, הופך ככל הנראה למועמד מוביל בליכוד לראשות המפלגה וגם הממשלה. מי שאצה לו הדרך, לרוב מגיע לצומת ההכרעה לא בשל, לא מוכן ולא כשיר לשינוי המכריע, שמעביר אותו מסטאטוס של מועמד להובלה, למוביל דה-פקטו. גנץ שגה כשיצא למערכה נגד הליכוד מבלי להכיר את המפלגה כהוויתה, ולא טרח ללמוד זאת. כרמטכ"ל לשעבר וכמתמודד רציני -
דע את היריב הוא כלל ברזל. האם כשל זה מעיד משהו על גנץ המנהיג? - לדעתי, כן, בהחלט!
גנץ נסחף אחר מחזה התעתועים של שילוב כוחות עם יעלון ומשענת הקנה הרצוץ של אשכנזי (יריבו לשעבר) - שניהם אינם מתאימים לתפקיד ראש הפירמידה הפוליטית-מנהיגותית במדינה בין היתר משום שלשניהם "קופות שרצים" מעברם הפוליטי או הצבאי.
מי שנסמך על ההנחה שהציבור ילך שולל אחר "בוחְטה של פַלפלים", שהיא למעשה "בוחטה של פיצות", משום שהנושאים הביטחוניים עומדים אצלו בראש סולם העדיפויות, אינו מכיר את הלך הרוח הציבורי ואינו מבין את תחושותיו. גנץ לא צריך היה להתחפש ל"סופר גבאי" אלא לנתניהו משופר. אם באמת אין לו את זה, הציבור ירגיש בכך, יבין זאת וינהג בו בהתאם. אם יש לו פוטנציאל למנהיגות לאומית, עליו לפתחו, לעדנו ולשכללו תוך "ביסוס מוקדם, יזום ומכוון בביצה הפוליטית" והוכחת יכולתו לציבור; כך יכול היה לעלות על דרך המלך. אחרי הפסד במערכת בחירות, סיכוייו להשתקם יקטנו באופן ניכר ודרכו לראש הפירמידה תועמד בסימן שאלה לפרק זמן ממושך ואולי לתמיד.