בימויו הרגיש והנוגע של עידו רוזנברג, מתחיל בתמונת הסוף: הנער, יוסי, מציג את הדמויות של המחזה שכבר אינן בחיים כי נהרגו, בהן הוריו, אחיו, סבתו ועוד. ומיד הוא עובר להתחלה. הימים ימי הקרב המכריע את מלחמת העולם השנייה באל עלמיין, במדבר ממערב למצרים. התחושה השוררת בארץ ישראל היא שהקץ קרב, וכולם מתכוננים לעזוב את ביתם ולהתרכז בחיפה, שם יילחמו על נפשם עד הסוף. ראיית העולם של הנער התמים יוסי (אלי קריסה), מעניקה צבעים וורודים לחיים השאננים בכפר. כל בעיותיו של הנער מתמקדות ביחסיו עם הסובבים אותו, ובאהבתו לדסי (גלי יחיעם), בתו של הרופא הכפרי. נושא המוותֿ בו הוא טרוד מעצם היותו חופר הקברים, עובר מעליו. הוא אינו קולט למעשה את עומק הבעיות, ומצחיק את הצופים במינוחים ובתאוריו את המצבים השונים המתעוררים לרגל המצב. הדרמה השקטה במחזה הכה שונה משאר מחזותיו הדרמטיים של יהושוע סובול (כמו "עד ראיה", "גטו" או "נפש יהודי"), מעגנת אותנו בפיסת חיים שלווה, שכמוה לא הייתה מצויה אז כמו היום בשום עיר או כפר. משום שראיית העולם של יוסי אינה דגם אופייני לאחרים. הוא פשוט תמים עד פיגור קל. לכן אי-אפשר לכעוס עליו, אלא לחבבו ולהתמזג עם תובנותיו הכה ילדותיות. כמו ציורים בסגנון נאיבי, שאין להשוותם לציורים ריאליסטיים או אכספרסיוניסטים, כך תמונת העולם במחזה היא באותו סגנון: כפרי, שלוו, כשהחיים זורמים בו כמו בחלום או בשאיפה לכזה. התקווה בליבו של המחזאי שיום יבוא והאחווה תשכון בין היהודים והערבים - מוצגת ביחסים בין הוריו של יוסי (רועי הדס ונוי בן ברית) לבין השכן הערבי סעיד (נאור מלקוב החביב), כשבעיצומה של תחילת מלחמת העצמאות הוא נאלץ לעזוב את כפרו במיצוות ההוראות המפקדים עליו, והבטחותיהם שמיד לכשהמלחמה תסתיים - יחזור לביתו. הפרידה שלו מהזוג מעט מגוחכת. לנוכח הידיעה כיצד באמת זה קרה. אבל זה מתחבר לכל נוסח הסיפור, הטובל בתמימות רבה. שפע הדמויות שמצייר סובול, בין היתר, במחזה, מעשירות את הבמה באיפיוניהם השונים. האהבה בין דסי לאחיו של יוסי, עמי (ירון חנונה) היוצא בהמשך לקורס מפקדי מחלקה בהמשך למלחמה. אמה של דסי, קלרה (דניאלה חכים) המאוהבת בקצין האנגלי (אהוביה אדלסון) ואביה הרופא (יונתן תורג׳מן); U>מעין גוטשלק כ-סוניה, עם המיבטא הפולני הכבד שלה, כעולה חדשה. העז דיצה, שהיא חברתו היחידה של יוסי (עדן יששכר החמודה) שניר שיין המפליא כתרנגול ההודו המכונה "אינדיק" שזה פירוש המילה ביידיש. והמיוחדת ביניהם היא טופז אבדנג כגב׳ דאנקשיין (שזה כינויה, משום שכל העת היא אומרת לכולם תודה רבה בגרמנית - "דאנקשיין"). טופז בסולו קצר מפגינה אף את יכולת שירתה, בין שירי התקופה הנוסטלגיים מפי שושנה דמארי, יפה ירקוני ועוד, שאותם ערך כה יפה ניר לוגסי. את הכוריאוגרפיה המקסימה עיצב תומר יפרח, הממלא לחלופין את תפקיד יוסי, אך נבצר ממנו להופיע בגלל ששבר את ידו במהלך ההצגה. מישהו כנראה ברך אותו בברכה המסורתית "שבור רגל"...את דמות הרב ממלא יפה ליאור משיח שאף מגלם את דמות דודו של יוסי. המחזה "כפר" מאת סובול מאפשר למחזאי להעיף מבט של נוסטלגיה לימי ילדותו בקיבוץ, וכרגיל בנוסטלגיה, ככל שהזמן חולף, הצבעים הופכים רכים ופסטליים יותר. מחזה נחמד, רגוע וכה שונה מהסערות המתחוללות בכל אמצעי התקשורת בכוונה לחולל מהפכה או שינוי באמצעותם.