הפה סָח באור המלַבְלב, מורֶשת החֵרות חוגגת בלב... אנו מנחילים סיפור לאומי, סיפור של עם שֶקם לחיים, קם לבנות לו זֶהות משֶלו, צופן סגולי שממלא אותו כּוחות, מֵפִיח בו עוצמות ליצור, טוען אותו בביטחון, בתחושת אופוריה. העם הזה הצליח כנגד כל הסיכויים - צף על גלי ההיסטוריה.
שירת הכיסופים של העם לא דָעכה, ינקה מדברי הימים של בני סגולה, מלבבות מאמינים, שתמיד חלמו גאולה. שבתִי לאותם שהלכו במדבר, שהקימו עם מיוחד, שנאבק ולא נשבּר. זה השיר שכתבתי כהצדעה לכל אבותיי, תשורה לסבים שלי שעלו לארצם - כ'דור ראשון לגאולה'.
השיר שלי מספר עלינו... ילדים כמוני, שהיו החלוצים הקטנים בימי התקומה, דור שקיבל עליו צו של מורשת ואומה.
הנה השיר שלי, והוא נרגש. המילים מספרות על חיינו, על קורותינו, חלומותינו... ואם תרצו - אין זו הגדה!... הבאתי את המילים, ובצדן הגדות של פסח שיש להן היסטוריה.
הנה, למשל, ההגדה העתיקה של אלטונה ששרדה את ליל הבדולח בשנת 1938... הנה ההגדה של אמסטרדם משנת 1695... וההגדה של יהדות סרייבו שהפכו לבול. בהגדה של אלטונה רואים את הפיח בקצוות, וּראו נא את המילים הקדושות..."ולא יכלו להתמהמֵהַ". בשירה שלי, המובאת בזה, אני מתכתב עם המילים ההיסטוריות וכותב: "לא תתמהמֵהַ זהוּת אבודה". אכן כן...כולנו זוכרים את הפסוק הנצחי:
וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ "עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שיבוא".
הגדה לכל דִכְפין: שירַת הכיסוּפים -
הרצל חקק
הָאָבִיב לוֹבֵשׁ חַג, מְשׁוֹרֵר
בַּשָּׂדוֹת יְסַפֵּר, זֶה עַם שֶׁזּוֹכֵר.
דּוֹר חָלַף וּבִקֵּש אֶת הָאוֹר.
פְּנֵי הָעָם לוֹ נָגְהוּ: זֹאת נִזְכֹּר
בְּרִית אַחִים נָצַרְנוּ, וְלָעַד.
גַּם בַּשֶּׁבִיּ - מְנֻצָּחִים, וּמְעַט.
הַהַגָּדָה לִטְּפָה לִבֵּנוּ נִשְׁבָּרִים:
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
הַהַגָּדָה לָחֲשָׁה, יֵשׁ הֶמְשֵׁךְ.
קוּמִי, אֶעֱבֹר עָלַיִךְ וְאֶרְאֵךְ.
בְּדָמַיִךְ חַיִּי, הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר.
מִטִּיט לַחֲרֹסֶת, לֹא עֹוד בַּנֵּכָר.
לֹא תְּתְמַהְמֵהַּ זֶהוּת אֲבוּדָה,
מִגָּלוּת נִצְרְפָה וְהִנֵּה אַגָּדָה.
מִסּוֹף קָמוּ חַיִּים, נֵס עַל הַסַּף.
תְּקוּמָה וְאֻמָּה, הִכְרִיעוּ הַכַּף.
אִמָּא הַגָּדָה, לָךְ יֵיתֵי כָּל דִּכְפִין.
הָא אַרְעָא עַנְיָא, דִּצְרִיכוּ כִּסּוּפִין.
וְהִגַּדְנוּ סִפַּרְנוּ, זֶה הַדַּף, זֶה קוֹלָם.
"וְהִיא שֶׁעָמְדָה", לוּ תַּעֲמֹד לְעוֹלָם.