התלבטתי אם ועל מה לכתוב בפעם ה-לא זוכר כמה על פסח ומלמעלה סייעו לי, בחדשות סיפרו על תבהלה שאחזה בבכירי שלטון החוק מהאפשרות שפלוני או אלמוני יתמנה לשר המשפטים. הם טוענים שמינוי כזה יביא לכך שבשנה הבאה יאפשרו להקריב את זבח הפסח בהר-הבית ר"ל. ניסיתי להבין קצת יותר טוב על מה הם מדברים, תהיתי אם הם באמת מאמינים במה שאמרו, והנה נתקלתי בציוץ של אחד מהמועמדים המפחידים. וכך הוא כתב: "אל תדאגו. חפשו את הכותרות לפני ארבע שנים כשאיילת שקד מונתה. היום הם מתגעגעים אליה. מבטיח שגם אלי יתגעגעו כשאעזוב אחרי ביצוע רפורמות העומק הנדרשות שיחזירו את אמון הציבור למערכת. טוב, אולי בעצם יהיו כאלה שלא".
כעת נדמה לי שהבנתי; עשרות שנים התרגלנו למציאות שבה המערכת שאמורה לשלוט, כלומר האנשים שמאיישים אותה, מיישרים קו עם הציפיות של אלה שלא בחרו בהם ואפילו השקיעו כל מאמץ למנוע את בחירתם. כמו רבים אחרים, בזמן אמת הבנתי שהנבחרים נלחצים מהביקורת המוטחת בהם וכדי לצמצם את הביקורת הלא נעימה הם מתאימים את התנהלותם לציפיות המבקרים. בהמשך הם מאמצים לעצמם את הנחות היסוד ואת הדעות של מבקריהם, זו הופכת להיות האידיאולוגיה שלהם, וכך התרגלנו למציאות שבה אנחנו בוחרים ימין ומקבלים שמאל. והנה קם דור חדש של פוליטיקאים שמתייחס לביקורת לפי ערכה האמיתי. קרי, עניינית או לא עניינית.
וכל זה קורה בערב פסח, חג החרות משיעבוד מצרים ובכלל. במצרים היינו משועבדים בגוף וזה השפיע במידה רבה גם על הרוח, שהרי שקענו בתרבות המצרית. כשהקב"ה הוציא אותנו משם, הוא שיחרר לא רק את גופנו אלא גם את רוחנו, כידוע שזה היה עיקר עניינו של מעמד הר סיני, להעניק לנו את החרות להיות עבדי ה'. לנו זה לא היה פשוט, שוב ושוב גילינו שאנחנו מתגעגעים לסיר הבשר המצרי, לשיעבוד הרוחני. גם אחרי מצרים היינו משועבדים בגלויות כידוע וזה נמשך אלפי שנים. בכל אותן גלויות היינו אמורים לזכור שאמנם בגזרת עליון גופותינו ניתנו לשיעבוד, אבל רוחנו חייבת להישאר חופשיה לחלוטין. אלא שלא תמיד זה הצליח, מדי פעם היו יהודים שנכנעו לשיעבוד הזר.
לא להיסחף, לחתור אין טענה לאלה שנכנעו מפני שלא עמד להם כוחם להתנגד לשיעבוד הזר, וגם מי הוא זה שיכול לדון אותם. אלא שבדורות האחרונים, וביחוד בשנים האחרונות חל שינוי בולט, כבר אין שום גוי שמנסה לכפות על יהודי תרבות זרה. ב"ה הגענו למצב של חופש ואין לנו משעבדים זרים. אלא שעדיין לא באמת השתחררנו, בתוכנו קמה תנועה, או שמא תנועות, של אנשים שבחרו בשיעבוד הרוח. בגדול מה שמאפיין אותם זה "לזרום"; לזרום עם הנטיות שלי, עם (מה שנראה לי כ)ציפיות של העולם ממני, עם מה ש"מרגיש לי" שזה טוב עבורי כאן ועכשיו. והם יוצאים בחריפות נגד כל מי שמתעקש להתנהג כבן-חורין. כי מה שמאפיין את ה-בן-חורין האמיתי הוא החתירה נגד הזרם.
הטענה שלהם היא שהם אנשי החופש והאור ואנחנו החשוכים והמשועבדים. אלא שלזרום פירושו להיות משועבד למה שבא לי כאן ועכשיו. לכאורה זה בתנאי שמה שבא לי לא פוגע בזולת, אבל המציאות מלמדת שהגבולות אינם ברורים כלל וכלל. ואדרבה, המציאות היא שאבירי החופש מתאמצים מאוד לכפות את הנטיות שלהם על זולתם ולא פעם מפריעים בכל הכוח למימוש זכותם של אחרים לנהוג על-פי אמונתם. ע.ע. התנגדות להקמת בית כנסת בשכונות שונות. מגיע ליל הסדר, אירוע הפתיחה של חג הפסח, ועושה לנו סדר בדברים, להיות בן-חורין מחייב לצאת ממצרים, לצאת ממיצרי השיעבוד למה שבא לי, מרגיש לי נכון וכו' וכו'. להיות בן-חורין זה לעשות מה שנכון כי זה נכון. נקודה.
להיות בן-חורין זה להציב יעד ולחתור אליו, והרי חתירה בהגדרה היא נגד הזרם. לעומת זאת, כשזורמים לא חותרים, פשוט נסחפים עם הזרם והזרם הוא שקובע לאן מגיעים. וכבר אמר יהודי חכם: דגים חיים שוחים נגד הזרם, דגים מתים נסחפים בזרם. סדר פסח זה לא זכר למשהו שהיה בעבר, זו חוויה של כאן ועכשיו, יציאת מצרים פרטית שמתרחשת בהווה. כמאמר חז"ל במשנה (פסחים י, ה): בְּכָל דּוֹר וָדוֹר (ובעל התניא מוסיף: "בכל יום ויום) חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם. וזה מפחיד, לשבור את כל ההרגלים ולצאת לדרך חדשה - לא פשוט בכלל, אבל זהו היעוד של עם ישראל. יתן ה' ונזכה לחרות אמיתית.