פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של קרואטיה הנערך בדוברובניק יעניק השנה פרס למפעל חיים לשחקנית הקולנוע והתיאטרון הישראלית גילה אלמגור.
הפסטיבל, המתקיים זו השנה השלישית בין התאריכים 29.6 ל-4.7, יציג למעלה מ-50 סרטים עלילתיים ודוקומנטריים. מנהלי הפסטיבל, שגילו עניין רב בישראל ובקולנוע הישראלי, פנו לבמאי והמפיק רון אסולין לקבלת ההמלצה על המועמד לפרס. אסולין המליץ על אלמגור והמארגנים קיבלו את המלצתו.
לדברי אסולין, הבחירה בגילה אלמגור היא טבעית. "ללא ספק אמן ראוי לפרס על מפעל חיים המשקף את ההכרה הבינלאומית של העולם ביכולותיה כשחקנית, בהתמדתה הנחושה לאורך יובל שנים וברקורד הרציף והעצום שלה שהוא תוצאה של אישיותה המיוחדת".
50 שנות במה
50 שנה, זה מניין השנים שגילה אלמגור, שהטביעה את חותמה על התרבות הישראלית, שחקנית תיאטרון וקולנוע רב-גונית ומשמעותית, חוגגת בימים אלו 50 שנות משחק. עיריית תל אביב ותיאטרון "הבימה" ארגנו בשבוע שעבר אירוע רב-משתתפים כמחווה מרגשת, על אותם קרשי הבמה בתיאטרון הלאומי, בו החלה את דרכה האמנותית בהיותה נערה צעירה, יפה ובלונדינית להפליא.
את המפגש הראשון עם התיאטרון כנראה לא תשכח לעולם. אמה לקחה אותה לאולם "היכל", שם הציגו את "פיגמליון" עם חנה מרון. המפגש העוצמתי הוליד תשוקה עזה, וכעבור שנה וחצי היא עזבה את פנימיית "הדסים" והגיעה לאודישן בבית הספר הדרמטי של התיאטרון. ההתחלה לא היתה קלה ואלמגור, היתה צריכה להוכיח את כישרונה אל מול ענקי במות כמו חנה רובינא, אורנה פורת, רפאל קלצ'קין, דבורה ברטונוב ועוד.
הביוגרפיה של אלמגור כוללת ילדות לא קלה. אביה השוטר נהרג מיריות צלף ערבי, כשאמה, דור שני לשואה, היתה בחודש החמישי להריונה. אלמגור התגלגלה בין מוסדות שונים עד שבגיל 13 הגיעה ל"הדסים". על חוויותיה מתקופה זו כתבה שני ספרים: "הקיץ של אביה" שעסק בילדותה לצד אמה חולת הנפש, ועובד גם להצגת יחיד בכיכובה וסרט בו גילמה את האם. הסרט זכה בפרס דב-הזהב בפסטיבל ברלין והוכתר כסרט הטוב בפסטיבלים של ואלאדויד ובלגרד ב-1988. ספר נוסף שכתבה,"עץ הדומים תפוס", התבסס על חוויותיה בכפר הנוער הדסים, וגם הוא עובד לתסריט והופק על-ידה לסרט.
הפריצה לתפקידי אופי בתיאטרון הגיעה במחזה "חיי גליליאו" של ברטולד ברכט, שם גילמה דמות נשית מתקופת ילדותה ועד לזקנה. מאז העפילה לתפקידיה הגדולים: מגי (בת דמותה של מרלין מונרו) ב"אחרי הנפילה" של ארתור מילר, הכלה במחזהו של ניסים אלוני "הכלה וציד הפרפרים", "ציד המכשפות" בתיאטרון חיפה, "מדיאה", "כולם היו בני", "קדיש לנעמי", "מונולוגים מהוואגינה" ועוד.
לאורך כל הקריירה שלה סירבה בתוקף לקבל על עצמה לגלם את בלאנש מהמחזה של טנסי ויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה". לדבריה, פחדה שהשיגעון של הדמות ידבוק גם בה, ולמרות שהתפקיד נחשב לאחד החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים עבור אישה.
לעומת התיאטרון, הקולנוע הישראלי גילה את אלמגור כבר מההתחלה. את פריצתה החלה בסרטו של מנחם גולן "אלדוראדו" (1963), בו כיכבה בתפקיד ראשי. מאז הופיעה בלמעלה מ-40 סרטים, רובם הפכו לקלאסיקות ונכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית: "הבית ברחוב שלוש", "סאלח שבתי", "הצילו את המציל", "מצור", "מלכת הכביש", "מחבואים", החיים על-פי אגפא", "שחור" ולאחרונה - "ידיים קשורות".
לצד פעילותה האמנותית, היתה אלמגור ממקימי איגוד אמני ישראל (אמ"י) ושימשה באמצע שנות השמונים כיו"ר ודוברת האיגוד. היא כיהנה כנשיאת אסיטג' ישראל, הסניף הישראלי לתיאטרוני ילדים ונוער וכשופטת בפסטיבלי סרטים בינלאומיים. כיום, משמשת אלמגור כחברת מועצת העיר תל אביב-יפו וכיו"ר ועדת התרבות בעיר. היא מכהנת כראש סניף תל אביב של האגודה למלחמה בסרטן, וייסדה את "קרן המשאלות של גילה אלמגור" - עמותה שמטרתה רווחת ילדים חולים וילדים במצוקה ומילוי משאלות לבם והגשמת חלומותיהם.
במהלך הקריירה שלה, הוענקו לאלמגור 44 פרסים ואותות הוקרה על פועלה האמנותי וההתנדבותי; חמש פעמים זכתה בפרס שחקנית השנה בתיאטרון, ולאיזון, גם חמש פעמים כשחקנית השנה בקולנוע. פרס ראשון בפסטיבלי שיקגו ואטלנטה עבור "מצור", פרס חנה רובינא על הצגת "הקיץ של אביה", פרס מפעל חיים בקולנוע (1990) בפסטיבל הסרטים הישראלי בניו-יורק, אות הנשיא למתנדב על התנדבותה למען ילדים חולים, פרס על מפעל חיים של האקדמיה הישראלית לקולנוע, ועוד.
בימים אלה היא משתתפת בהצגה "
רכוש נטוש" בהבימה, בסרט "
שלוש אמהות" בקולנוע, ובקרוב תצטלם לפרקים חדשים של העונה הרביעית של ה"שיר שלנו", ותמשיך לככב בסדרת הדרמה "בטיפול", שעולה בקרוב בעונה שנייה.