דאגה כנה
אף פעם לא חגגתי את ימי הולדתי, עד שבתי הגיחה לאוויר העולם ביום הולדתי. במלאת לצופיה ולי שבעים שנה (בהפרש של חודשיים), ערכנו טיול משפחתי למערות בית-גוברין ואחריו ארוחה משפחתית - אירוע נהדר, ששימח את המשפחה, והיה במתכונת שונה מימי הולדת רגילים. כשהתעוררתי מהניתוח, שמתי לב, שקיבלתי את תרומת הכליה ליום הולדתי שבעים וחצי - אכן, מתנה גדולה וראויה, שריגשה את כולנו. עכשיו אני חושב על אירוע משפחתי לציון ההשתלה - כשיתירו לי הרופאים לבוא בציבור.
האשפוז הראה לי שוב את הקשרים ההדוקים בין בני משפחתי ואת דאגתם הכנה לי. עידוד רב שאבתי מהגילויים הללו, שלא הפתיעוני. כשהתחלתי בטיפולי הדיאליזה השתתפו שלושת ילדיי בשמירה עליי בימי הדיאליזה הראשונים, שלא היו קלים לי. אולי אנחנו נראים שונים ומנוכרים, אך מבחנם של יחסים בעזרה בעת הצורך; וילדיי עמדו במטלה בכבוד רב, למרות עיסוקיהם ולמרות שלכל אחד מהם שלושה ילדים.
צופיה סיפרה למכריה וללקוחותיה על ההשתלה, והופתעה לקבל משוב אוהב וחיובי. בעצם זה היה צפוי, וחימם את לבנו. הגדיל לעשות אמיתי, חקלאי משדה ורבורג ולקוח של צופיה, שבא לבקרני. ראוי לציין, כי אין זה ביקורו הראשון ליד מיטת חוליי.
רופאה של תותים
כבר מהטיפולים הראשונים בדיאליזה שאפתי להיות עצמאי, ולא להטריח את צופיה, שיש לה עבודה רבה. 'סבתא שלי רופאה של תותים', הסביר אוריאל, נכדנו, לחבריו בגן. זו ההגדרה הממצה ביותר של עבודתה כפקחית מזיקים. למרות גילה המתקדם, היא מתרוצצת בשדות בכל מזג-אוויר - תותים, תפודים, בטטות ושאר גידולי-שדה, לפי העונה - מדלגת בין התלוליות, מחפשת אחר מחלות ואחר מזיקים, וממליצה על ריסוסים ועל טיפולים. זו עבודה מתישה בחורף ובקיץ. לפעמים באתי אתה לשדה, כדי לשנע את הג׳יפ שלה בעקבותיה, כדי שלא תצטרך ללכת ק"מ רבים לשווא. עד שהתחלתי בדיאליזה, הפכנו כל יציאה כזו לאירוע, שלווה בארוחת בוקר טובה. עכשיו, כנראה, נשוב למסורת.
קורא סדרתי
נולדתי בבית-החולים בילינסון בפתח-תקווה כיוון שבנתניה לא היה בית-יולדות בתש"ח. קצת אחרי לידתי פינו את האזרחים מבילינסון, שהוכשר לבית-חולים צבאי לקראת מבצעי אוקטובר 1948. אותי - פג, שנולד במשקל 1.1 ק"ג (עד היום אני מגחך על פגותי) - העביר אבי לבית-החולים העמק בעפולה. שם שהיתי בפגייה כמה חודשים. צופיה מזכירה, כי נפגשנו בבית-החולים העמק בראשונה, כשנולדה כמה שבועות אחריי.
אשפוזי הראשון זכור לי היטב. זה היה בתחילת כתה ג׳, וכבר גרנו בנתניה. לקיתי בדלקת קרום-המוח, ושכבתי כמה שבועות בבית-החולים תל-השומר. שוחררתי הביתה, אך לא לבית-הספר, ובשעות הפנאי הרבות קראתי בספריית אבי. כמה חודשים של קריאה נמרצת הפכו אותי לחובב ספר. יתר על כן, התחלתי לקרוא בתנ"ך, ולא הפסקתי. בשנת העשור למדינה הייתי בכתה ד׳, ואלוף בית-ספרי בתנ"ך. כעבור כמה חודשים התחריתי על אליפות נתניה בתנ"ך, ולמרות היותי צעיר המשתתפים בחידון, שנערך בקולנוע 'שרון' ההיסטורי בנתניה - זכיתי במקום הרביעי.
שנה אחר כך חליתי בשפעת, והרופאה החישה אותי לתל-השומר. מחשש שדלקת קרום-המוח חזרה.
אשפוזי הבא, ואיני מדבר על פציעות ספורט רבות שחוויתי, היה במהלך טירונותי בגולני. יבלת על גב כף ידי הימנית הזדהמה, ולא טופלה, עד שהתמוטטתי במטווח לילה. במרפאת בסיס בן-עמי עשו הרופא וקצין החובשים טעות איומה, והפצע הפך לדלקתי, על סף נמק. בערב ראש-השנה ה'תשכ"ז פוניתי בדחיפות לבית-החולים רמב"ם בחיפה. שם, במחלקה האורתופדית, הציל ראש המחלקה את כף ידי. הוא הפעיל עליי שיטה חדשה, שפיתח, שאפשרה לו להבדיל בין רקמות בריאות לבין רקמות מודלקות. עם מנה עצומה של אנטיביוטיקה, עזר לי הטיפול האכזרי.
לצערי, איני זוכר את שמו.
בשנים האחרונות הפכתי לצרכן כבד של מערכת הבריאות. כפי שנהג אסף, אביה המנוח של צופיה, להגיד - 'מרופא לרופא, כוחנו רפה'. ובכל זאת, נתקלתי ברופאים מקצועיים, שדאגו לשלומי מעל ומעבר. ד"ר עמירן היה בגילי וגם פרופ׳ רפפורט מאותה שנת ייצור. למרות שד"ר אגם צעיר מבכורי, הוכיח את עצמו מפגישתנו הראשונה כרופא מקצועי, ידידותי ואמין. הוא קשוב לבעיותיי ומתחשב, תוך הפעלת סמכותו המקצועית. למדתי לסמוך על שיקוליו.
עם השנים לקיתי בירוד (קטראקט), וד"ר
ישראל לשם, סגן-מנהל מחלקת העיניים באסותא השלום, ניתחני בהצלחה.
פיסטוּלה
כדי לבצע דיאליזה, יש להקשיח וריד. רק כך יוכל להכיל כמה שעות את המחט, ששואבת דם, ואת המחט, שמחזירה דם מטוהר לווריד. אלו מחטים גדולות (קראתי להן, 'מחטים של סוסים'), שיושבות שעות בתוך הווריד. עושים זאת על-ידי חיבור הווריד לעורק בפיסטוּלה (תותב). אצלי הוורידים קטנטנים ועמוקים עקב הסוכרת, וד"ר מילר, כירורג לכלי-דם במכון לדיאליזה, נאלץ להשתמש במכשיר אולטרא-סאונד כדי לאתר וריד מתאים.
על הפיסטולה בידי השמאלית שמרתי בקנאות. אין לה תחליף, כנראה. מדי כמה שבועות עברתי ביקורת בצנתור על-ידי ד"ר יֶווגני ציפּין באסותא רמת-החיל, עד שבחודש ינואר נסתם אחד הוורידים בזרועי השמאלית. כתוצאה מכך שינו האחיות את כניסת הדיאליזה לזרועי, וד"ר מילר לא נדרש לווירטואוזיות, כדי לפלס להן נתיב חדש.
בעיית הוורידים החריפה במהלך אשפוזי בבילינסון כיוון שפעמיים ביום, לפחות, לוקחים דם לביקורת. כתוצאה מכך ידי הימנית נראתה כמו יצירת אמנות מלאה בכתמים כחולים ואדומים מלמעלה ועד למטה.
חופשה או שחרור
פורים נפל השנה ביום חמישי, והביא עמו בשורה - אצא הביתה, לא ברור האם לחופשת שבת, או לחלוטין. לבסוף הוחלט, שזו תהא חופשת שבת, וביום ראשון אשוב להמשך טיפולים ולמעקב.
בינתיים הגיעה לימור הדיאטנית, והסבירה. חילקה דף הנחיות מפורט לתזונה. פתאום כמעט הכל מותר, במשורה. זו הרגשה מוזרה לאחר שנות הגבלה, ונדרשת משמעת עצמית חמורה כדי לא להשמין.
מיום רביעי מדברים על חופשת שבת. כשיצאתי הביתה ביום חמישי בערב, התברר, שיש בעיה: לא הטלתי שתן, וביום שישי חזרתי למחלקה, כדי שיותקן קתטר, שיתגבר על עצירת השתן. ופתאום החלה זרימה, שניקזה את בטני. יותר מליטר שפע ממני בבת-אחת, וההרים המשיכו להטיף.
עוד נסיגה אחורה, ולשמחתי טופלה מיד וביסודיות. כנראה, הבעיה בערמוניתי. נמשיך טיפול בה ביום ראשון, אך רווח לי, ואיני לחוץ כמו קודם. מקווה לישון ברווחה הליילה, שלא כמו בלילות קודמים.
'הכי גרוע', טען פעם תא"ל יואל בן-פורת, ידידי המנוח, 'זה ללכת להשתין עם עיתון'. ערמונית מוגדלת נראתה לי אז כעניין של זקני הדור. גיליתי, שזו מצוקה איומה ומטרידה, בעיקר, כשמבחנה של הכליה החדשה בייצור שתן ובניקוי גופי. כך, אחרי לילה ראשון עם קתטר ייצרתי כשני ליטר שתן, והטלתו לא לוותה בכאבים. האורולוג המליץ על שינוי בתרופה לדיכוי הערמונית המוגדלת, ובבוקר כבר הייתה המלצתו במחלקת ההשתלות.
ואז הוחלט לשחררני הביתה. השלב הבא: ביקורות במרפאת המעקב אחרי מושתלי כליות בבית-החולים. מתחילים בשתי ביקורות בשבוע, ואם הכל תקין, מתקנים את מינון התרופות, ומרווחים בין הביקורות עד לביקורת חודשית.
ד"ר ינוש וינקלר, נפרולוג, קיבל אותי לביקורת. לטענתו, הוקצו לו כרבע שעה לכל מטופל, ושיחתנו נמשכה יותר משעתיים, שבהן למד את ההיסטוריה הרפואית שלי ואת מחלותיי. כבר בתחילת שיחתנו סיפר, שהכליה מתפקדת היטב, ומשתפרת. עתה נותר לבצע תיקונים קלים, ולהתגבר על הערמונית המוגדלת.
