אדם לעמל יולד

אני בת חמש עשרה וקצת, כשחברותיי מהיסודי, מבלות את חופשת הקיץ מהתיכון ואוגרות כוח ואון, לקראת שנה שתוסיף להן המון. ואני בשיממון... אומנם לא למדתי בתיכון, אך עשיתי את הדבר הכי נכון, סיימתי ללמוד בבית ספר לפקידות, רכשתי לי מקצוע ותעודה ויצאתי לחפש עבודה... אני יוצאת לעולם, שלא מוכר לי כלל, האם אצליח בו בכלל??? לתלמידים שסיימו בהצלחה, בית הספר נתן הבטחה, שיסדר להם עבודה. הוצעו לי עבודות במשרדים הזויים. עבודות בלי צבע ובלי גוון ולא היה לי בהן שום עניין. דמיינתי שאשב במשרד, שהוא מעין חלון ראווה, עם טלפון ומכונת כתיבה. נחלתי אכזבה...

• *

קיבלתי עבודה בבית חרושת לגלופות, שתפקידי היה לרשום הזמנות ולהוציא חשבונות. השעות בקושי חולפות ואין לי הרבה מה לעשות ספרתי את הדקות עד לסוף היום. חוסר המעש, היה נורא ואיום. האם לשם כך למדתי לילה וגם יום? הייאוש הלך ותפס לו מקום... לא מצאתי בעבודה הזו שום עניין. עזבתי ולא הגעתי שוב לאותו בניין. ויתרתי על הרעיון לעבוד בתל אביב. נגשתי ללשכת העבודה במקום מגוריי וייחלתי לקבל מקום עבודה קרוב, שאתקדם בו וארגיש בו טוב... בתקופה הקצרה, בטרם מצאתי עבודה, הרגשתי אבודה. נפשי עדיין הייתה חבולה, מהמעבר הלא קל והמאכזב, לנעורים שרב בהם הכאב. לא ידעתי למה לצפות ולאן בדיוק פני מועדות... החופשה הגדולה כמעט הסתיימה וטרם מצאתי עבודה מתאימה. עברתי ראיון ועוד ראיון והראשון הבטיח עבודה, שבאה בחשבון, עוזרת למנהלת חשבונות, מקצוע שלא אהבתי במיוחד, אך נחשב ליוקרתי ומכובד, אך תשובה לא קבלתי מיד... בינתיים "חטפו" אותי במקום אחר שבו יום העבודה מפוצל, קשה לומר שזה לא הפריע לי כלל ועד שבע בערב, אני בעבודה נשארת. בעצם, לאן אני ממהרת??? השתלבתי יפה ומיד מצאתי חן והיו מרוצים ממני גם כן, אך כעבור כמה ימים קבלתי גלויה, שאני מוזמנת להתחיל לעבוד בהנהלת חשבונות, במקום הראשון, שבו הייתי שבועיים קודם בראיון. ההצעה הזו קסמה לי יותר והחלטתי שעליה אני לא אוותר. יש לי בה סיכויים להתקדם וגם יום העבודה לא מפוצל ושלם ואחרי העבודה אוכל להשתלם... לא היה פשוט לקום ולעזוב בקלות את המקום שגילה בי יכולות. הבחירה לא הייתה קלה, אך האמנתי, שהיא תאפשר לי להגשים את "המשאלה". עברתי לעבוד, במשרד יפה עם מזגן, כסא משרדי מרופד, שולחן כתיבה, ומכונת אי-בי אם IBM)), שעליה אלמד ואתקדם, בעסק בבעלות משפחה יקית ותיקה. שאת כל רזי המקצוע ללמדני הקפידה וחינכה אותי לחסוך בניירות ולהיות יעילה ולמרות שהייתי רק נערה צעירה, התייחסו אלי כמו גדולה. העבודה הייתה מאוד מעניינת, כל יום הרגשתי שאני מתקדמת, ודווקא בהנהלת חשבונות, מקצוע שבעיניי היה אטרקטיבי פחות... עשיתי חייל במקצוע זכיתי להערכה וידעתי מרגוע. קבלתי הערכה ויחס חם והכול, לכאורה, היה מושלם... לפני נפתח עולם גדול של מסחר וחשבונאות. כל יום ירד לי עוד "אסימון", ובהדרגה התחלתי לקלוט, את מה שלמדתי בבית הספר לפקידות... למדתי לעשות "דוח רווח והפסד" ו"מאזן בוחן" ו"פקודות יומן", "התאמות בנקים" והבנתי מזה "לקוחות" ו"ספקים" ו"חובות אבודים" ו"חובה" ו"זכות" והכול היה מעניין, קל ומאוד פשוט. לא הבטתי בשעון והזמן חלף ביעף. לא רציתי שיום העבודה יסתיים, כי הריק אחריו היה מאיים... קבלתי משכורת קבועה, שמהר עלתה לרמה גבוהה. קניתי מלבושים מרשימים וחדשים. וכמו אדם נאור, קניתי רדיו טרנזיסטור, ובשעות הפנאי בערבים, האזנתי למצעד הפזמונים ולכמה תסכיתים מרתקים כמו "משפחת שמחון", שספקו לי רגעים של שמחה וששון. עזרתי לאבי ונתתי לו מחצית משכרי. קנינו יחד בתשלומים, את המקרר הראשון ואת הרהיטים לסלון. הבנתי שחסכון יכול למנוע אסון, פתחתי בבנק חשבון, אני חייבת לחשוב על מחר, לפני שיהיה מאוחר... ולמרות, שלכאורה, סיימתי ללמוד, חלמתי על ארון ושולחן כתיבה ועל כוננית ספרים על עמודים. אין ספק שעוד אצליח להגשים... שוב עברתי מהפך אך הפעם, יצאתי מהפח... בזכות העבודה ההתקדמות וההכלה, הערך העצמי שלי בעיניי עלה, אך עדיין הייתי זקוקה לחבל הצלה מהבדידות, מהעדר קבוצת השתייכות, מהקנאה בחברותיי שלומדות ל"בגרות"... חסר לי המתח של בחינות. הרגשתי שפספסתי. חשתי נחיתות... בלי "בגרות", אני שווה פחות. ובלעדיה, קשה לי לחיות. אני חייבת משהו נוסף לעשות... אצל בנות גילי האהבות התחילו לפרוח, ראיתי, ולא חשבתי מזה לברוח, חלמתי על חבר, שאל לבי ידבר. יצאתי עמו במסתור, כי אסור שאהבתי תצא לאור... אחרי מרד מאכזב וקצר, הבנתי שידי תיקצר... כשהאהבה הייתה עדין באיבה בטרם נעורה, היא כבתה... קלטתי למה בבית מתכוונים, כשהם אוסרים עלי לצאת עם בחורים... הבנתי שאני צעירה נורא, עלי להפסיק עם "העולם לריב", הבנתי שלצאת עם בחורים מבחינת ההורים זה טאבו! אסור!!! ועלי מ"דרכי הרעה" לסור.... במקום לאהוב שנאתי אותם ולא היה לי טוב... אמנם עבדתי והתקדמתי הרווחתי ולא חסר לי דבר, החלום התגשם ונגמר ומחר יהיה בדיוק אותו דבר. עצוב לי ומר. הקושי והתסכול הולידו רעיון. אני צעירה וחופשייה ואחרי העבודה אני בנויה לחזור ללמוד אני פנויה, הללויה... מצאתי את הדרך, שבה אלך, אגשים חלום, שלא דועך. וכל עוד האש בי בוערת, ארשם ללמוד בתיכון ערב, אפסיק עם השטויות ואעשה "בגרויות"... אל דרך חדשה אצא ואת זמני ויכולותיי אמצה... אעבוד ואלמד ארכוש ידע ומעמד...