התכנסנו בביתו של פול והפעם היו רק מעטים: חמישה אנשים. מבוגרים כולם. והנושא שהטריד את אבנר הוא ההסכמה בין המדינה והאזרח. הוא יודע, כמונו, שהסכמה כזאת לא כתובה בשום מסמך ושום חוק יסוד לא עונה על כל הדרישות של המדינה מאזרחיה, ומאידך-גיסא, הדרישות (והאמונות) של האזרח מה מגיע לו מן המדינה. אבנר טען, שיש הסכמה בשתיקה. הסכמה לא כתובה, שלמדינה יש דרישות.
כך, למשל, הוא (וכולנו) התגייסנו לצבא וידענו את דבריו של
דוד בן-גוריון "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". הלכתי לצבא וכשהתגייסתי, התחייב צה"ל לשמור עלי ואם אפגע או אלקח בשבי - ידאג להחזירני לארץ, אמר. "היום, כשאנחנו בעיצומה של הרכבת ממשלה, אינני מסכים לכך", השבתי. "היום יש בעזה, בידי החמאס, שתי גופות של חיילי צה"ל, סגן
הדר גולדין וסמל-ראשון
אורון שאול, שנהרגו במבצע צוק איתן ברצועת עזה. והן לא מוחזרות.
האם צה"ל פועל להחזירן"... "כן", אמר אבנר. "נעשות פעולות שונות בדרכים שונות, חלקן לא גלויות, כדי להחזירן". לא, אמרתי. אינני מאמין שנעשות פעולות כאלה. אני לא מאמין שיש אמנה וירטואלית בין המדינה והאזרח. היום, כשיש מו"מ להרכבת ממשלה, אני רואה היטב שלא טובת האזרחים עומדת לעיני השרים המיועדים. נראה לי שהם רוצים ג'ובים. שהם רוצים עמדות שלטון ויכולת חלוקת הטבות למקורבים.
מה זה שייך לאזרח? "כשמכרת קרקע, שילמת מס"? - כן, בוודאי. "אז מה קבלת מהמדינה"? - פתק. קבלה. שום דבר יותר. בוויכוח עמדתי על דעתי, שהמדינה לא מרגישה חייבת דבר לאזרח. כדי לסבר את האוזן, אני מזכיר שיש אזרחים רבים שפטורים מן השירות הצבאי. בחוק. לא בהתנדבות אישית. אבנר השיב: "אם כך אני או תמים או הדיוט". - לא הדיוט, אמרתי. אחרי שהגעתי הביתה, אל המחשב, מצאתי את הידיעה הבאה מן ה-8 במאי 2018: סא"ל נרי אראלי, חוקר תש"ח בענף לאיתור נעדרים, חושף כי תשע גופות של חיילי צה"ל נמצאות ברצועת עזה וטרם הובאו לקבר ישראל. לדבריו, חמאס מודע לכמה מהן. האם עדיין האמירה של בן-גוריון תקפה?
זה לא מפתיע: תורתם אומנותם
בימים אלה של משא-ומתן קואליציוני, כדאי לזכור את האמירה: "חרדים תורתם אומנותם". בראשית ימי המדינה הונהג הסדר "תורתו אומנותו". כ-400 בני ישיבות קיבלו פטור מגיוס לצה"ל כדי שיוכלו להתמקד בלימוד תורה בישיבה. מספר בני הישיבה שבהסדר הלך וגדל עם השנים וכיום זו גם דרך פשוטה להתחמק משירות צבאי.
על אמונה ודת
בעקבות הדברים שכתבתי על "תורתם אומנותם" קיבלתי תגובה: הדברים ידועים. החלטתי להוסיף מעט על ההבדל בין אמונה ודת. נאמר "איש באמונתו יחיה". אני מקבל זאת בשתי ידיים ואני מאמין שאמונה היא עניין אישי ולא נתונה לוויכוח או לשכנוע. לא כן הדת. הדת נתונה לוויכוח. כל הדתות למיניהן. גם הדת היהודית. יש מקבלים פרשנות אחת ויש מקבלים פרשנות אחרת. אין הדתיות של האחד דומה לדתיות של השני. ואפשר גם לומר שהדת היא קרדום לחפור בו.
היום, חרדים מפגינים בירושלים נגד חוק הגיוס. האם הם מפגינים מטעמי אמונה או הם מפגינים כדי לחסוך מעצמם שירות צבאי? הפירוש השני דווקא נראה לי. המפלגות הדתיות נלחמות במו"מ הקואליציוני לקבל עוד השפעה ועוד תקציבים. זאת לא אמונה. אלך אחורה מנסיוני האישי. אני זוכר שנערי בני עקיבא רקדו עם בנות עקיבא. זה היה פעם, לפני עידן השביס אצל הנשים... בעבר, כשהתגייסתי לשירות צבאי בתותחנים, היינו ארבעה בג'יפ: סגן, שהיה קצין עמדת תותחים (קע"ת), נהג, קשר, שהיה בחור דתי למהדרין ואנוכי.
במילואים נסעה כל החוליה שלי בזחל"ם. התייצב אצלנו קשר צעיר ממושב דתי. כשהתגייסנו סיפר, ששאל את הרב וקיבל תשובה: במילואים אתה חייל ועשה כל מה שחיילים אחרים עושים. בשבת, רצה החייל שלנו לטאטא את הזחל"ם כי זה מה שכל החיילים עושים. אנחנו לא נתנו לו, כי זאת שבת! בשלב מילואים אחר, היה מפקד החוליה שלנו, סמל, בחור דתי. יום אחד גילו חיילים שהסמל מקבל, משום מה, את השמירה האחרונה. פנו אלי (הזקן שבחבורה, למרות שהייתי רק רב"ט) ואני בדקתי ומצאתי שהבחור זייף את רשימות השמירה כדי להתפלל בתורנות ולא לקום מוקדם יותר. שיניתי את הרשימות וההתמרמרות פסקה. זאת לא הייתה אמונתו, אלא דתו.