יצקתתי מים על ידיה של עורכת הדין אביה אלף כשכתבה את ספרה "תיק ליברמן". אז כבר חשתי כי משהו אינו ראוי במינוי של
יהודה וינשטיין ליועץ המשפטי ל
ממשלה. זו הייתה דעתי נוכח טיפולו הכושל בפרשה שנשאה את שמם של
גבי אשכנזי ו
בועז הרפז.
אני משוכנע כי היה הפחות מוצלח מכל היועצים המשפטיים מאז ימי הזוהר של
מאיר שמגר. לא במקרה מנע היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז את מינויו לפרקליט המדינה בעת כהונתו.
מה שקרה לאחר מכן, אם לקבל ברצינות את הסברי
יאיר נתניהו, זועק לחקירה. זה כל כך דומה לפרשת בר-און-חברון, שסיכל
דן מרידור לאחר האישור שניתן לבר-און בממשלה, ונחשפה בסקופ ענק מאת
אילה חסון.
עתה, על-רקע הציוץ של יאיר נתניהו, נראה לי כי פקולטה רצינית למשפט או להיסטוריה מודרנית - או בשיתוף פעולה - במוסד אקדמי של ממש הייתה משקיעה במחקר לעומק על פרשת מינויו והתנהלותו בתפקיד של וינשטיין.
[פורסם בדף הפייסבוק של
דן מרגלית]
