מבוא במשך כשלושים שנה ויותר הייתי פעיל בכמה פורומים מפורסמים לכתיבה יוצרת כמו; "במה חדשה", "בסימן כתיבה", "שונרא", "זה מה שיש", שאני חבר שם עד היום. באותה תקופה למדתי, הרבה יותר מאשר באוניברסיטה, על פרוזה ועל שירה. הייתי בחברה של יוצרים מוכשרים, ביניהם משוררים, סופרים וכמוני חובבים, שפרסמו יצירותיהם וקיבלו תגובות מידיות הן חיוביות והן שליליות. על דרך הפרדוקס נאמר שדווקא למדנו כולנו יותר מהתגובות השליליות, מאשר מהחיוביות, שלא קידמו אותנו צעד קדימה, אלא החמיאו לשביעות רצון היוצר.
באותה תקופה יצא לי לנתח מאות שירים, והיה לי גם מדור מיוחד אליו שלחו אלי שירים לניתוח. עשיתי זאת בחפץ לב ובאהבה רבה. חלק מאותם אנשים התקדמו הלאה, והפכו למשוררים ולסופרים.
בעוד ספר שיוצא מונח על מדפים בחנות, ולפעמים מעלה אבק, הרי יתרונו של הפורום לכתיבה יוצרת שהתגובות הן מיידיות. ולא מקורא אחד, אלא לפחות מכמה חברים. תלוי במידת הפופולריות של אותו כותב, ובמידת הרצון של הקוראים להגיב. אין שם מחמאות לניפוח אגו ולהעלאה במשקל, אלא תגובות ענייניות. לגופה של יצירה. לפעמים היה מתעורר ויכוח בין הכותבים לגבי פרשנות זו או אחרת. ויכוח פורה שניתן היה רק להפיק ממנו תועלת.
נכון, היו גם מקרים של התעללות ותגובות רעות במכוון (גם אני זכיתי לכך). קראנו לאנשים האלו "טרולים", פסיכופטים או סתם אנשים רעי לב שנכנסו על-מנת לפגוע ולקלקל. פעמים עלו עליהם וההנהלה חסמה אותם. ופעמים הצליחו להשתחל בינינו לתקופת מה עד שהשגחנו בהם.
היו לנו גם תחרויות כתיבה בנושאים שונים, והיינו ממנים לצורך כך שופטים משלנו. ברור שיצרנו גם מפגשים חברתיים אחת ל..
הופעת הפייסבוק ולפני כן עוד הבלוגים למיניהם, דחקו אט אט, באופן טבעי, את הפורמים לכתיבה יוצרת. אנשים יצרו לעצמם בלוג, לשם העלו את יצירותיהם ושם קבלו את תגובות חבריהם.
הופעת הפייסבוק שינתה מהקיים. הפייסבוק במהותו שונה מהפורומים לכתיבה יוצרת בכך שניתן לפרסם בו הכל בכל. תמונות, שירים, סיפורים, אירועים, מחשבות והגיגים. ואפילו נוצרה תופעה חדשה של "סלפי" שלא הייתה קודם לכן, ובאה להאדיר את פני המצולם בעיני קהל אוהדיו. גורם נוסף חדש הוא "הלייק" שגם הוא לא היה בחזקת אפשרות מזדמנת בפורומים לכתיבה יוצרת. יש אפשרות של תיוג, מחיקה, עריכה וניתן גם להעביר ביקורת.
מסתבר שאותם יוצרים שפעם העמידו יצירותיהם לבחינה בפורומים לכתיבה יוצרת חיפשו כר חדש מזדמן בפייסבוק, אליהם נוספו חדשים שלא הכירו מעולם את הפורומים למיניהם, ומצאו את ביתם בפייסבוק.
מאחר שהפייסבוק המציא לאנשים גם את הלייק וגם את הסלפי והתגובות, נוצרה תופעה של מעין שעטנז בין פורום לכתיבה יוצרת לבין הפייסבוק. היינו מצד אחד אפשר לפרסם יצירות, אך מצד שני קיימת מעין הסכמה מן השתיקה שאין לפרסם תגובות שליליות או במילים אחרות ביקורת שלילית על יצירה. זה לא פורום, זה סלפי אחד גדול שבו האדם מראה את יכולתו ואוי למי שמערר עליה. הוא מצלם עצמו וכשם שהוא עושה לייק לחבר הוא מצפה שיעשו גם לו לייק, וכל המרבה בלייקים אליו הרי זה משובח. יש כאן מעין הצגת אגו שחציה אמת וחציה שקר. אגב תגובה שלילית אפשר, מן הסתם, לכתוב במסנג'ר, אך ניסיוני מראה שגם כאן אתה זוכה לחסימה או לבעיטה נמרצת.
למה? פסיכולוגיה פשוטה. אני וכוחי ועוצם ידי! ראו כמה אני יפה בתמונה והגיבו בלייק ובתגובה משמחת ומרננת לב בתגובה. היינו "שחקו אותה" דיסניוורד של האינטרנט כאשר לכיכר המרכזית קוראים "רוצה תשומת לב מירבית". עד כאן מבוא.
דרכו של הפייסבוק: תגובות שיר: גרעין בודד אחד
בִּלְשׁוֹן הַחֶרֶב הַנַּקְבּוּבִית הָאֲדֻמָּה כְּחֻלָּה, הַמִּתְהַפֶּכֶת בִּסְפִּירָלָה שְׁקוּפָה, בְּמַעֲבֵה כְּחַלְחַל שֶׁל אֲדָמָה בּוֹכִֶיהָ מֻכַּת תְּהוֹמוֹת רַבָּה, וְהֶדֶף כּוֹכָב שֶׁהִתְפָּרֵק אֶל תּוֹכְכֵי חֹר שָׁחֹר טוֹעָה בֶּחָלָל תְּלוּיָה צֶנְטְרוֹזוֹמָה אַחַת בּוֹדֶדֶת שֶׁאִבְּדָה גַּרְעִין שֶׁנִּדְבַּק אֵלַיִךְ אֲהוּבָהּ.
לכאורה לפנינו שיר שלדעתי לא מעט מחברים, המוקירים את הכותב, לא יתעמקו בו ויסמנו מיד לייק. וכל כך מדוע ולמה?
מדוע?
א. כי אין זמן להתעמק בשיר מסובך כזה ולנסות להבין אותו.
ב. המילים מפוצצות והשפה ברמה גבוהה אז זה חייב להיות שיר מפוצץ. הגרעין שעזב את התא והתחבר לאהובה איזה יופי!
למה?
א. כדי להחמיא לחבר (מה אכפת לי זה לא עולה כסף)
ב. כדי שהחבר יחמיא גם לי.
השיר עמוס בדימויים לעייפה, וקושר בין טבע דומם של יצירת אדם; חרב לבין אדמה מתהפכת, כמו החרב המתהפכת של גן עדן. לא ברור מה הספירלה ומה תפקידה? ומה הצבע הכחול עושה פה. ואיך מגיע המיזוג עם חור שחור? שהוא בכלל במדעי האטמוספרה, וגם לא ברור ההקשר הביולוגי עם התא החי, והגרעין שיצא ממנו ועבר והתחבר אל איזו אהובה מסתורית.
ובכלל מה השיר הזה רוצה להביע? מה הפואנטה שלו? ואולי נשאל גם מה המסר שלו?
התשובה פשוטה - את השיר הגרוע הזה כתבתי אני, בתוך שתי דקות בערך. וכמוהו אפשר לכתוב לאלפים. שיר שהוא בעל עומס דימויים, בעל מילים בומבסטיות, משפטים חסרי קשר, ושיר שמוביל לשום מקום, ומנסה איך שהוא לסגור מעגל אנושי בסופו.
אין לי צל של ספק שאם היו לי מאתים חברים בפייסבוק שידעו להעריך אותי חלק הרוב מהם היו מסמנים לי לייק על השיר הזה.
אחרים היו כותבים תגובות כמו: תגובה ראשונה - ירדת לעומק מסתורי עולמנו וידעת בצורה נפלאה להעלות את המוסתר אל הגלוי בחיבור של אהבה מרגש. גרעין לאהובה (מן הראוי לציין שמגיב זה בוודאי היה מבין רק שורה אחת מהשיר, היא הסיפא שלו גרעין שנדבק אלייך אהובה). תגובה שניה - שיר מקסים הפעם התעלית על עצמך!
תגובה שלישית - ענק. ניכרת בגרות ושלמות היצירה בשירך זה. יישר כוח. תגובה רביעית - איזה ידע! לא ידעתי שגם בחוֹרים שחורים אתה מבין שלא לדבר על מרכיבי התא הביולוגי. תגובה חמישית - כל מה שאני יכול לומר שחבל שלא אני כתבתי את השיר הזה.
למעשה כולנו צוחקים. אך הצחוק הוא צחוק מר! כיוון שנכנסנו כאן למבוך של זיופים וחנפנות לשמה. מבוך שבשל כללי הפייסבוק אי-אפשר לצאת ממנו.
הסתייגות: למרות הנאמר, אי-אפשר לעשות כאן עוול לאלו שבכנות וברצון טוב מבקרים לפי ידיעתם ויודעים לומר את הדבש אך גם את העוקץ. לבי אתם. או את אלו שאינם מומחים בשירה או פרוזה, וכותבים לפי תחושת הבטן שלהם. אני מתכוון רק לאלו הרואים את הפייסבוק כמעין משחק של שמור לי ואשמור לך, החמא לי ואחמיא לך, הסתכל על הסלפי שלי והגב בלייק כמה אני יפה, ואני אסתכל על הסלפי שלך ואכתוב כמה אתה יפה.
התוצאה: כותב היצירה טופח לעצמו על השכם וחושב: איזה יופי אכן אמרו עלי משוררים טובים שאני בוגר, ושירי מקסים. הוא עולה על המשקל ורואה שהוא עלה בעוד שלושה קילו. ובראי, לחייו סמוקות מהנאה והוא רואה בכל מוקיריו כידידי אמת, ומודה להם בכל לב על תגובותיהם השובבות לב.
המגיבים: משחקים את המשחק עד הסוף. הם שמחים על שהוא מודה להם, ומסמנים מיד לייק פן ייעלם חו"ח הדף. ובלבם יודעים שבפעם הבאה הוא ישיב להם גם בלייק, ואולי גם בתגובה יפה על מה שהם יפרסמו.
2. זיוף משלה מה אנחנו היוצרים (לא בעלי הסלפי והאגו שרק מחכים ומצפים למחמאות) מצפים מקהל החברים שלנו, כאשר אנו מפרסמים יצירה? האם די לנו בתגובות מחמיאות ולייקים טובים, כי זה יעדנו וזה מה שאנו רוצים בבחינת חביבי אשליות?
או שמא באמת ובתמים, בהעדר פורומים לכתיבה יוצרת, היינו רוצים לקבל תגובות אמתיות, ואפילו שאינן מחמיאות כל כך. כי אנחנו שוחרי אמת, ולכן אנו מחפשים את האמת לנו ושגם חברינו ילמדו מהטעויות שלנו, ואנחנו נלמד גם כן מהטעויות שלהם.
נכון שהמון אנשים מסתובבים בפייסבוק ולא מעט אנשים קוראים את השיר, למשל, ואת התגובות אליו. האם אנו מתביישים בשיר שכתבנו? האם יש להתבייש בהערה בונה המציגה שגיאה בפנינו ובפני חברנו, שאף הם, מן הסתם, רוצים בטובתנו?
מדוע לא לשנות את הזיוף המשלה הקיים אל אמת יציבה מקדמת ומלמדת? למה לא לנצל את הפייסבוק למטרות חיוביות במקום לקבל טפיחות כל כך רבות וכבדות על השכם עד שננמיך קומה? ומעשית, נצא בחוסר כל, רק עם תוספת לטיפה קלילה לאגו.
תשובה שלילית על שיר או פרוזה או כתבה או מסה, במסנג'ר, לא תשקיט את חמת המבוקר, וזה לא משנה אם התגובה השלילית תעשה בפרהסיה או בפרטי (נחסמתי על-ידי כמה משוררים שהערתי להם בפרטי). היצירה היא נשמת הכותב ופגיעה בה כפגיעה בנשמתו. ולכן, לא משנה המקום והמיקום והעיתוי. חשובה היא הבגרות הספרותית של היוצר, היודע לקבל ביקורת (זו אומנות בפני עצמה) ואפילו לומר תודה לאדם שהשקיע מזמנו וכתב את הביקורת למענו. ואחרים שרואים? שיראו. אולי ילמדו מכך ויפיקו גם הם תועלת לגבי יצירותיהם לעתיד.
סיכום קשה מאוד להילחם בגוף שנוהג על-פי כללים שנקבעו זה מכבר במשך שנים. כך שנראה לי שדברי כאן הם בחזקת השחתת מילים ואוטופיה. אך בכל זאת כתבתי את הדברים שאולי מי שיקרא את דבריי אלו יפנים אותם, ויחשוב שאולי יש איזו שהיא אמת בדברים. או אז ישכיל להבין עד כמה חשובה היא התגובה האמתית ולא המתחנחנת, מתוך כוונה כנה ו
בתום לב לעזור לאחר מהידע שיש לך. תמיד אפשר לומר תודה ולזרוק את התגובה לפח. ותמיד אפשר לומר תודה להפנים את הדברים שנאמרו, ואולי בעתיד לחזור אליהם ולומר: בעצם הוא צדק או עכשיו אני יודע/ת שהוא טעה.