לא לוקחת לריאות

כמה מילים על שירה של יפעת גדות - אוויר

אוויר

לִפְנֵי שֶׁהָעוֹלָם הוֹרִיד עָלַי חֲשֵׁכָה לָקַחְתִּי אֲוִיר לֹא פָּחַדְתִּי אֶלָּא מֵעַצְמִי עַכְשָׁו אֲנִי מַקְפִּידָה רַק לִנְשֹׁף גַּם אוֹתְךָ לֹא לוֹקַחַת לָרֵאוֹת מְגַלְגֶּלֶת אֶת הָאֲוִיר בַּפֶּה שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לִמְחוֹזוֹת הַכְּאֵב וּמוֹצִיאָה הַחוּצָה

בית ראשון

לִפְנֵי שֶׁהָעוֹלָם הוֹרִיד עָלַי חֲשֵׁכָה לָקַחְתִּי אֲוִיר לֹא פָּחַדְתִּי אֶלָּא מֵעַצְמִי יש כאן שני סוגי פחד: הפחד הראשוני של הדוברת מעצמה (כמו שאומרים אני פוחד מעצמי יותר מאשר מאחרים) והפחד הנוסף של חשכת העולם עליה (כמו שאומרים חשך עלי עולמי). הפעולה הראשונה שנעשית על-ידי הדוברת היא לקחיחת אוויר. היינו מה שבטוח בטוח, להיאחז בחיים, פירושו לקחת אוויר. כי בלא אוויר אין חיים. כלומר הפחד הנופל עליה הוא אכן פחד מוות. פחד נוראי. ואז באה הרישא, היינו הפחד של ("את אשר יגורתי בא לי" איוב), היינו העולם חשך עליה. כלומר, שני מעגלי פחד - המעגל הנורא הפנימי שעליו סוגר המעגל החיצוני.

עוד דגשים לתשומת לב

בבריאת העולם נאמר והארץ הייתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום. כלומר, החושך קדם לאור עד שאלוהים אמר יהי אור ויהי אור! אצל הדוברת בשיר קודם היה אור (מובן מהמשפט עצמו) ואחר כך הייתה חשכה. בבריאת העולם מדובר על חשכה קיימת סטטית, ובשיר מדובר על חשכה היורדת מהשמים. זה גם לא בריאה ניסית כמו "ויהי אור" אלא הנחתה, הורדה, הנחתה מלמעלה. אך בניגוד לבראשית ההנחתה הזאת הייתה צפויה כי לפני שירדה, הדוברת לקחה אוויר! היינו, שמרה על גחלת הקיום על האוויר לנשימה. היא לא פחדה מהצפוי לבוא (מהחשכה) ולא משום דבר אחר אלא רק מעצמה. לכן לקיחת האוויר היא פעולת תרתי משמע גם לכסות על הפחד שלה וגם להתגונן מפני החשכה העתידה לבוא. הבית השני העכשווי הוא תוצאת התהליך של שני הפחדים בבית הראשון: עַכְשָׁו אֲנִי מַקְפִּידָה רַק לִנְשֹׁף גַּם אוֹתְךָ לֹא לוֹקַחַת לָרֵאוֹת מְגַלְגֶּלֶת אֶת הָאֲוִיר בַּפֶּה שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לִמְחוֹזוֹת הַכְּאֵב וּמוֹצִיאָה הַחוּצָה התוצאה היא לא ניסיון להיאחז בחיים על-ידי שאיפה, אלא הוצאת הפחד עם כל הרע שבו בנשיפה, וגם כאן שתי נשיפות. נשיפה שלה של האוויר בריאותיה, ונשיפה שלו. היינו כאן נכנס גורם חדש לשיר והוא האהוב או האחר. קיים גם החשש מפני האי וודאות מפני הפחדים שגרמו לכל התופעה של הנשיפה, לכן היא לא לוקחת אוויר לריאות, היינו משתדלת שלא לשאוף, פן חו"ח כל שהוציאה יחזור אליה כבומרנג. התוצאה כמו במערבל בטון. היא מערבלת את האוויר לנשימה בפיה, אולי מטהרת אותו (כדי שלא יכביד על הכאב שהצטבר בחדרי הלב כמטפורה לתאי המוח) ומיד מוציאה את האוויר החוצה. השיר הוא שיר בטן. שיר אישי מאוד ולכן אינו זקוק לפואנטה, גם לא לקישוטים או לדימויים מיוחדים. הוא מתאר מצב מסוים אצל הדוברת ובכך יופיו וייחודו. הוא גם מקיים את ייחודו של שיר לעומת הפרוזה, שבמינימום מילים מעלה מקסימום רעיונות. ולכן, אפשר לקחת את השיר לכמה כיוונים וכולם טובים לו. היא כותבת: "שלא יגיע למחוזות הכאב". כלומר נוסף למרכזי הפחד שבמוח (חדרי הלב כמטפורה) ישנם גם מרכזי הכאב. ולפי הנראה בשיר הפחד הוא תולדה של הכאב. מרכז הכאב שגרם לכל החשכה הנוראית העצמית והחיצונית מופיע כאילו כדרך אגב בשיר כאשר הוא בעצם מרכז השיר כי הכל התחיל מהכאב. זה ייחודו של השיר גם מבחינה צורנית וגם מבחינה תוכנית כאשר מרכז הכובד של השיר נמצא דווקא במרכז השיר ולא בסופו או בתחילתו. הכ א ב. מהכאב התחיל כל התהליך ובעתיו נוצר השיר. הכאב, אגב, הוא מעין מרכז שממנו ישנם סעיפים הנקראים מחוזות היינו כאב לסוגיו. שיר אישי עדין ויפה רגיש מאוד מאוד לטעמי.