שבת שלפני תשעה באב זה זמן טוב להתבונן בנושא אהבת חינם שהיא התיקון לשנאת חינם שגרמה לחורבן. הימים האלה הם ימי מערכת בחירות לוהטת, דומה שיותר מהרגיל, והיא מתבטאת בהפצת מסרים הפוכים מאלה הנדרשים בתקופה זו ובכלל, אז על איזו אהבת חינם אנחנו מדברים? פרשת השבוע פותחת את ספר דברים, משנה תורה, שהמיוחד בו הוא ש"משה מפי עצמו אמרו". בשונה מארבעת החומשים שקדמו לו שבהם העביר את דברי ה' כפי שהם, בלי קשר למידת השגתו אותם, כאן "שכינה מדברת מגרונו" את מה שהוא עצמו גם הבין והשיג. וזה חשוב מאוד עבורנו כי בכך הוא העניק לנו את היכולת ללמוד ולהבין בתורה באמת, כל אחד כפי יכולתו.
הספר הזה הוא נאום הפרידה של משה רבנו והוא פותח את נאומו בתוכחה: [א] אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. [ב] אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. בצלע השנייה של הפסוק הראשון בכל ביטוי יש רמז לחטא חמור של בני ישראל, כפי שמבואר בדברי חז"ל ומובא בתרגום אונקלוס וברש"י. בפסוק השני הוא מזכיר את מהירות התנועה בדרך לארץ המובטחת, תנועה שנבלמה על-ידי החטאים. אבל בשלב הזה הוא לא אומר שום דבר בפירוש; "מפני כבודן של ישראל" הוא רק רומז לאירועים שהיו. וכיצד הוא מסיים את פרק התוכחה הזה? האם הוא כועס? מתמרמר?
הוא מברך: [יא] ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם--אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. מופת של אהבת ישראל. אחרי זה הוא ממשיך בסקירה ההיסטורית שתוכחה שלובה בה, והכל נכתב בפירוט רב לדורות, לנצח. כלומר גם עבורנו, שנלמד מזה מה שנוגע לימינו. ואיזה חלק בדבריו נוגע לימינו? ובכן למשה רבנו היו הרבה סיבות לצבור תסכולים ואולי גם היו לו כמה, אבל הוא מעולם לא השליך משהו מהם על זולתו. בהמשך הדברים, אחרי שמזכיר את חטא המרגלים ואת גזירת הארבעים שנה במדבר הוא מעיר בנחת כי לא רק השותפים לחטא המרגלים נשארו במדבר אלא: [לז] גַּם-בִּי הִתְאַנַּף ה', בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם. למרות זאת הוא ממשיך להנהיג אותנו באהבה בלי גבול.
להרחיק את שיח השנאה איך משה רבנו, המקורי וגם כל צדיק לאורך הדורות, יכול לאהוב את מי שפועל לגמרי הפוך מהמצופה? במלים אחרות, מהי הנחת היסוד שעליה נבנית ומתקיימת אהבה כזאת? הרי הצדיק בהחלט מודע למעשים השליליים ומדוע זה לא פוגם באהבתו לעושה את אותם מעשים? הרי ברור שאינו אוהב את אותם מעשים, הוא אפילו ממש שונא אותם, אז איך הוא מצליח לאהוב את העושה? התשובה היא שהמעשים מבטאים את החיצוניות השלילית של העושה בעוד שהצדיק מתייחס לפנימיות שלו, לחלק הנשמתי שבו, ואת החלק הזה הוא אוהב. משה רבנו מוכיח את העם על מעשים שליליים שאליהם נסחפו מתוך רוח שטות, אבל הוא לא שוכח לרגע את פנימיותם הטהורה.
כמובן, שונה הוא יחסו של משה למי שנסחפים לשלילה רעיונית, כמו למשל קורח ועדתו. שם הוא לא מוצא שום לימוד זכות עליהם והתוצאות בהתאם. אהבת ישראל של משה ושל כל צדיקי האמת מכונה אהבת חינם כי זו אהבה ללא שום תמורה, וזה בדיוק הפוך משנאת חינם שאותה אנו פוגשים לעתים קרובות ובימי מערכת בחירות יותר מבימים אחרים. בהערת אגב אציין כי אני לא באמת מאמין לדברים הנאמרים בשיח השנאה, הם נאמרים מתוך מחשבה שכך ירוויחו פוליטית, אבל בפועל זה מגביר שנאה שכבר קיימת פה ושם ובזה סכנתם. אפשר להשמיע הרבה תירוצים מדוע להפגין שנאה כלפי פלוני או אלמוני, אבל אלה תירוצים המחפים על חולשה של השונא שמתקשה להכיל את זולתו.
אמרנו כבר שברור לנו כי התוצאות של מערכת הבחירות הקרובה יהיו טובות מאוד לעם ישראל. בעתיד נסביר יותר בע"ה אבל בינתיים, עד שנגיע לטוב הצפוי, דומה שאין גבול לשפל שאנחנו יורדים אליו. הרבה פעמים חשבתי שיותר גרוע לא יכול להיות והתבדיתי, ירדנו נמוך יותר. האם ניאלץ להמשיך לרדת לפני שנזכה לעליה הגדולה? זה תלוי רק בנו. היום הכי קשה, נמוך בלוח העברי הוא תשעה באב והשנה הוא חל בשבת והצום נדחה ליום ראשון. תשעה באב בשבת רומז שעומק השפל טומן בחובו את עומק הרום, שמהמקום הכי נמוך עולים למדרגה הכי גבוהה. ויהי רצון שזה יהיה כמו הדעה בגמרא ש"כיוון דאידחי - אידחי" כיוון שנדחה (הצום) שיִדָּחֶה לגמרי ויֵהָפֵך לששון ושמחה.