לפני מספר ימים פורסם מאמר פרי עטי בכתב העת המשפטי "עורך הדין". מדובר בכתב עת היוצא לאור מטעם לשכת עורכי הדין, ומציע למשפטנים להביע את דעתם בנושא זה או אחר. בגיליון האחרון, גיליון ספטמבר, בחרתי להתייחס לתופעה המעסיקה אותי מזה זמן: שימוש היתר שעושות המשטרה והפרקליטות בעדי מדינה לצורך גיבוש כתבי אישום - בשעה בה הן נמנעות מלעשות שימוש דומה במידע שמקורו בחושפי שחיתויות.
מכיוון שאני משמש שנים רבות כיו"ר עמותת עוגן, ובא במגע יומיומי עם חושפי שחיתויות, ראיתי לנכון להצביע על העוולה המגולמת בבחירה העקבית של המשטרה והפרקליטות להישען על עדי מדינה, גורמים שמהימנותם ונאמנותם לנצח יהיו מוטלות בספק, ובמקרים אחרים - להתעלם ממידע מוצק ופנימי שמציעים להן על מגש של כסף גורמים ישרים, אכפתיים ונטולי אינטרס.
בסמיכות לפרסום המאמר, הושמעה ביקורת על כך שאני מעז להתבטא בביטאון המתפרסם מטעם לשכת עורכי הדין ולהטיח ביקורת במשטרה בשעה בה הוגש נגדי כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות. הביקורת הושמעה במסגרת
כתבה שהופיעה באתר News1, עליה חתום העיתונאי
איתמר לוין (ראו קישור משמאל). אינני מסכים עם הכותב, ובוודאי עם ההנחה הגלומה בכתבה לפיה אני מנוע מלבקר את המשטרה או הפרקליטות בנסיבות אלו. לטעמי הכתבה מבוססת על כשל לוגי וחוסר הבנת ההליך המשפטי המתנהל נגדי. לכן, בחרתי להתייחס לכמה נקודות שהוזכרו במאמר, כמו גם לכתב האישום שהוגש נגדי השנה.
השנה החולפת הייתה הקשה ביותר בחיי. בסתיו שעבר הייתי מעורב בתאונת דרכים, ואישה מבוגרת, מרים מהגר שמה, נפצעה קשה מול עיני ונפטרה בבית החולים ימים ספורים אחר כך. בעקבות חקירת המשטרה הוחלט להגיש נגדי כתב אישום, ורישיון הנהיגה שלי נשלל עד להודעה חדשה. לא אכנס לנסיבות התאונה שכן בית המשפט צפוי להכריע בשאלת חפותי או אשמתי, אך גם אם אזוכה בדין, את הכאב וההלם על מות מרים זכרה לברכה אשא איתי עד יומי האחרון, וכך גם בני משפחתי אשר חוו טלטלה קשה. את מרים מהגר ז"ל, אישה עליה למדתי כי הייתה אשת חסד, לא אוכל להשיב לחיים.
השופט המנוח
עדי אזר כתב פעם, כי בעבירות בהן אדם נאשם בגרימת מוות ברשלנות עקב תאונה, הימצאותם של הנאשם על ספסל הנאשמים והשופט על כס השיפוט היא מקרית בהחלט. כלומר: זה יכול לקרות לכל אחד, זהיר ככל שיהיה. האם מעורבות בתאונה אמורה למנוע מהנהג להשמיע את קולו בספירה הציבורית? אם עיתונאי היה מעורב, חלילה, בתאונה שכזו - האם היה מנוע מלעשות את עבודתו ולכתוב בכל שנוגע למשטרה או לפרקליטות גם ללא קשר לתאונה? האם מורה לאזרחות היה אמור להפסיק ללמד, וצלם פלילים להפסיק לצלם?
אני עורך דין ואני ממשיך לייצג את לקוחותי. אני יו"ר עמותת עוגן ואני ממשיך להגן ולתמוך בחושפי שחיתות, וכאשר נושא מסוים מטריד את מנוחתי - אני כותב עליו ועושה ככל כוחי לתקן אותו. נכון כי חזקת החפות עומדת לי עד לרגע בו יקבעו השופטים אם התרשלתי באופן שייטול ממני את חרותי לפרק זמן הקבוע בחוק, או אשוב לביתי. אך זכותי וחובתי להביע את דעתי ולהמשיך לקיים את הבטחותי לציבור לו אני מחויב - כלל אינן תלויות בהליך ובתוצאותיו. התאונה, הקשה מנשוא, אינה משנה את הנושאים שעל הפרק, את מה שצריך לתקן בחברה שלנו, ואף לא את מחויבותי לעשות לתיקון.
כתב האישום שהוגש נגדי מייחס לי רשלנות, כלומר: בהגדרה לא מייחס לי "כוונה פלילית" ואף לא "פזיזות" ו"אדישות לתוצאה", על כל המשתמע מכך. מדובר בתאונה טראגית המשפיעה עלי כמובן באופנים רבים, אך איני נאשם בשחיתות, לא מעלתי בכספים שאינם מגיעים לי, לא חתרתי נגד המדינה או ארגון כלשהו, לא פגעתי במערכת ולא חיבלתי במנהל התקין. כמובן גם שאין כל עד מדינה שגייסה המשטרה כנגדי בתיק... קרוב ל-20 שנה אני מנהל מאבקים עקרוניים, במגוון זירות, ומתבטא בנוגע לצורך לשפר את ההגנה על החברה ולשפר פעילותן של המערכות האמונות על השגת המטרה הזו - בהן המשטרה והפרקליטות. לא "התעוררתי" עם זה היום, כדי לכתוב על הנושא לראשונה בעורך הדין, בגיליון ספטמבר 2019.
במהלך השנים השמעתי ביקורת נוקבת בעניינים שונים מול המשטרה והפרקליטות, למשל במהלך הבג"ץ בפרשת ריטמן - שם ייצגתי את המתלוננת צ. בוועדת הפנים של הכנסת השמעתי את הביקורת שלי על המשטרה והפרקליטות בפרשת
גל הירש, והתבטאתי בוועדה לביקורת המדינה בעניין הימנעות הפרקליטות מקבלת ביקורת הנציבה לשעבר,
הילה גרסטל.
הן בפלטפורמות הללו והן במאמר הנוכחי, הביקורת שלי היא ביקורת בונה, המציעה פתרונות ושינויי תפיסה, כך שאימוץ ההמלצות צפוי להניב, קרוב לוודאי, משטרה ופרקליטות טובות יותר. לטעון שאני תוקף את הגופים הללו, כי אני כועס עליהם או מחפש נקמה, או שאני משתלח במי שנוח לי (משטרה) ומוחל לאלו שבחסדיהם אני תלוי (הפרקליטות) - משמעותו לא רק להיכשל בהבנת הנקרא ולזלזל בי ובפועלי, אלא מצביע גם על חוסר הבנת המשפט הפלילי (שהרי בתיק המתנהל נגדי, עדותם של השוטרים דווקא תהא מכרעת).
כיצד ניתן לומר שלא הפניתי אצבע מאשימה נגד הפרקליטות, משיקולים זרים?! במאמר הנוכחי ובמאמרים קודמים (אותם כתבתי לפני התאונה), התבטאתי בחריפות נגד תפיסת הפרקליטות והמשטרה את המאבק בעבירות צווארון לבן, והבעתי מורת רוח מהתנערותם מהתפקיד אותו יכולים למלא במאבק הזה חושפי השחיתויות! רק עיוור לא יבחין בכך.
אודה על האמת: מאז האירוע הטראגי, בכל פעם שנדרשת תגובתי לפרשיה זו או אחרת, ובכל פעם שאני מזהה הזדמנות פומבית לעשות את מה שאני מאמין בו, עולות השאלות "האם זה כדאי
לי? האם זה לא יפגע
בי? האם ארגיז כך את המשטרה/הפרקליטות/בית המשפט והדבר יתנקם
בי?". למרות שאיני יודע את התשובה לשאלות - אני מקווה שהיא שלילית. דבר אחד בטוח: ביקורת לעולם לא תעזור לי באופן אישי, ואני מודע לכך היטב.
אבל כל אדם צריך גם להסתכל בראי ואני החלטתי (ומחליט כל פעם מחדש), להישאר נאמן לעקרונותי ולחושפי השחיתות. ולכן, במקביל להתמודדות המשפטית האישית שלי (שתסתיים יום אחד, בצורה זו או אחרת), ובמקביל להתמודדות האישית שלי עם הטרגדיה (שלא תסתיים לעולם) - אמשיך לנסות ולעשות טוב עבור החברה הישראלית בכלל וחושפי השחיתות בפרט. אעשה זאת גם כאשר הדבר יהיה כרוך בהבעת ביקורת כלפי מערכות שלטון החוק, כי אני מאמין שהן חזקות מספיק כדי להתמודד איתה - ויהיו חזקות אף יותר אם יאמצו אותה.
