אינני יודע איך תתרפא. איך מתגברים על משבר האקלים הפוליטי בישראל. זה משבר הרה אסון. מאיים. הרוחות מיבשות את השכל הישר. הן גוזרות בצורת על התבונה. מאה אחוזים זה חמישים אחוז +. מאה ועשרים חברי כנסת זה בכלל שישים ואחת. ושישים ואחת זה לא מה שסופרים אלא מה שלוקחים מן מהעריקים, שעדיין לא ערקו, אבל שפרשנים, פרחי פוליטיקאים, חסידי המציאות הנחשקת, עושים את כלל נבחרי הציבור ליצורים הבוגדים בכוח, בפוטנציה, קודם כל בחבריהם, ולאחר הכל בבוחריהם.
זאת מחלה. זה להסתכל על ירושלים ולראות אותה כסדום. אין אדם משים עצמו רשע, אבל זהו האקלים הפוליטי הישראלי, לעת הזאת, עת המשבר, כי הקולקטיב הפוליטי הישראלי משים את כל ישראל כרשעים הבוגדים אלה באלה, הנשבעים ומבטלים שבועות, הנודרים, והמפירים נדרים, האומרים הן ומניעים ראשיהם בסתר ללאו המכריזים קול גדול לאו ולוחשים הן הן.
באקלים הזה החכם והערום והיודע תעלומות הוא מי שמנבא שכל תוצאה לבד מזו שעולה מן העובדות - תהיה, ומה שנועד להיות הוא עורבא פרח. שהמנצחים הובסו, שהמובסים ניצחו, שהרוב הוא מיעוט, שהמיעוט הוא רוב ושכולם ביחד חיים בארץ בה האומר אמת הוא מי שידע טוב יותר לשקר. זה חולי רע. זה עיוות המציאות. זה שעבודה להזיות, לפחדים, למיני פוביות, זה מצב נפשי קשה בו יוצאים לקטיף בבוסתני הצל ומניחים את העצים המטילים אותו לבכות לפרי הנרקב על ענפיהם ונושר. וזה הוצאת דיבה נוראה על ירושלים, ירושלים כמטפורה אצילה של העם כולו.
עכשיו, זזה אקלים שלא בא אלינו מן השמים, זה לא אקלים שירשנו אותו מאבותינו, זה אקלים שאנו עושים לנו, זאת רוח שאנו נושבים אותה, זה משבר שאם לא נרסן אותו הוא יטאט את כולנו כסופה לתוך מציאות שאנחנו כולנו עלולים לא לשרוד אותה.
לא שאני יודע איך עומרים, איך משקמים אקלים, איך ניצבים לפני המציאות בראש פתוח כשהראש חומד את הסחרחורת. אינני יודע. אולי רק אחת. לומר את המצב. לתת לו ביטוי. לקוות שמישהו יתבהל מעצמו ויעצור, ויעצרו עימו עוד קומץ ועוד קומץ ויתחילו להטות, מעט מעט, את הרוח לכיוון שפוי יותר. יש שעות בחייה של אומה שכל מה שנותר לעשות הוא לדבר אמת איש אל רעהו. זה לא להתיירא שמא ידונו את הרואים את ראשית צמיחתו של אקלים בריא יותר לתמים חסר תקנה, לאוויל שאינו נסבל אלא כשהוא מחריש.
מוצאי שבת פרשת כי תבא התשע"ט. 21.09.20, יום השוויון, יום האיזון, יום שיקול הדעת.
