בית המשפט קבל את ערעורה של עיריית הרצליה וקבע כי משטרת ישראל, כנכס של המדינה, חייבת לשלם ארנונה החל משנת 1995, כפי שנקבע בחוקי ההסדרים במשך השנים בהתאם לסיווג המתאים ביותר שנקבע לנכסיה בצו הארנונה.
בשנת 1992 קבע המחוקק, כי נכסי המדינה, שהיו פטורים עד אז מארנונה לחלוטין, יחויבו בארנונה ככל מחזיק נכס אחר ובשיעורים שנקבעו בחוק ההסדרים. ביטול הפטור נכנס ממשית לתוקף בשנת 1995, כאשר קבע המחוקק כי נכסי המדינה ישלמו אחוז מסוים משיעורי הארנונה. החל משנת 1998 המדינה, ככל מחזיק נכס אחר, חייבת בתשלום ארנונה במלואה.
הסכסוך - ארנונת המשטרה בשנים 1995 עד 2001
נכסי משטרת ישראל סווגו בשנת 1995 בסיווג מסחרי כללי, שכלל "מבנה שלא פורט בצו זה". תעריף סיווג זה עמד אז על 154 ש"חלמ"ר, כאשר על כך טענה המשטרה, כי מדובר בעלייה בסכום הארנונה של 227% משיעור התשלום ששילמה המשטרה ב-1994 עבור אגרת האשפה. המשטרה השיגה על חיובים אלו ובשנת 1998 אף טענה כי יש לחייבה כ-מוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר), אשר תעריפו בצו נמוך בעשרות אחוזים.
ועדת הערר קיבלה את עמדת העיריה, כי הסיווג "מבנה שלא פורט בצו" הוא הנכון ולאור ביטול הפטור ב-1995, אין מקום לסווג המשטרה כמוסד הפטור לפי פקודת הפיטורין. הצדדים ניסו לפתור המחלוקת מחוץ לבית המשפט ופנו לממונה, שאת חוות-דעתו לא קיבלה העיריה. בכך, החליטה המשטרה לשלם רק סכום שלא היה שנוי במחלוקת מבחינתה ומשנותרו חובות, הגישה העיריה את תביעתה.
אמנם נשמע פשוט על פניו, שכן דיני הארנונה קובעים, כי המחזיק בנכס ישלם על-פי סוג, שימוש ומיקום הנכס ואם מתקיימים לגביו קריטריונים שמקנים לו הנחה או פטור, אז הוא יחויב בהתאם. אלא, שהסמכות בעניינים אלו היא בעיקרון של מנהל הארנונה מהבחינה העובדתית ומבחינת הסבירות בסמכות בית המשפט המנהלי. הסמכות של בית המשפט האזרחי נותרה מועטה, שעיקרה - התביעה הכספית בגין חובות הארנונה.
מעבר לסמכות - המשטרה מוכרת כמוסד מרכזי ממדינת ישראל, אשר הייתה פטורה עד 1994. טענת הסבירות נדונה בבית המשפט המחוזי, למרות שיש מקום לתהות אם מקומה לא היה בערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר. לסיכום, קריטריונים בחקיקה מחד, הסתמכות המשטרה מנגד ובתווך - בית המשפט.
הדין - המשטרה אינה עומדת בקריטריונים
אחת ממטרות חוקי ההסדרים בחיוב נכסי המדינה הייתה הגדלת מקור מימון הרשויות המקומיות וכי על-מנת שהמדינה תוכל להיערך למעמסה התקציבית שנוצרה, נקבעה תקופה של שנת היערכות. בית המשפט מדגיש, כי נכס יסווג על-פי שימושו בפועל ולא על-פי זהות מחזיקו וכי שינוי סיווג או תת-סיווג דרוש אישור שרי האוצר והפנים ומטרת חוקי הקפאה אלו היא למנוע העלאת שיעור הארנונה מעבר לעידכון המותר על-פי החוק.
מעבר לכך, לא ניתן לסווג את נכסי המדינה ככלל ואת נכסי המשטרה בפרט כ-"מלכ"ר". הנחה שאינה מותרת על-פי חוק נוגדת את כוונת המחוקק בכל תיקוני החקיקה במהלך השנים. סיווג המשטרה בסיווג בעל התעריף הגבוה שבו כלולים בתי עסק, משרדים, חנויות, אולמות שמחה ועוד, הוא עקב הסיפא - "כל מבנה שלא פורט בצו זה" ולכן, באין כל סיווג אחר המתאים לה, נקבע כי זהו הסיווג הנכון. אלא, שגם אם קיים סיווג שונה, אין זה מקומו של בית המשפט לקבוע זאת, אלא זוהי סמכות מנהל הארנונה.
הוסיף בית המשפט במישור הדיוני, כי ללא צמצום סמכות בתי המשפט האזרחיים (לעומת הערכאות המנהליות - מנהל הארנונה, ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מנהליים) יתייתר תוכן חוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית). גם במידה וועדת הערר נתנה החלטה בניגוד לסמכותה, הרי שהמקום לבירור המחלוקת היה על דרך ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. גם אם התוצאה שתתקבל אינה מספקת, יוכל הנישום להמתין עד שהעיריה תתבע אותו ואז יעלה טענותיו בפני בית המשפט הכללי.
מהאמור לעיל הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי הסיווג נעשה כדין, באופן ראוי ובסמכות.