אצטדיונים שופעי צופים המצטופפים סביב למגרשי המאבקים הספורטיביים, הן זירות של תיאטרון המוני בו הכל, הנבחרות המתמודדות, כוכבי העל שלהן, השופטים, הקהל, כתבי הספורט היצירתיים ומיליוני בני האדם הצמודים למסכים בביתם, לרדיו במכוניותיהם, לניידים מהם שוב אין הבריות יודעות להיפרד, הכל, בכל, כל - שותפים בחיזיון צבעוני, יצרי, לוהט, מרתק. הם רחוקים מן החיים הפרוזאים כמות שהם. הם משחררים בני אדם מחולצות הלחץ של המודעות למעמדם בעולם המוסכמות, מצרפות שועים לדלי עם, נעורים לתוססים לבוגרים מיושבים, מאופקים לקלי מזג, בררנים למרוחקים לצמאי הערצה הצריכה לחום כל זולת, ומתרחש בהם מעין נס. שירת ההמנונים, סוחפת את הנוכחים להתרגשות לאומית, לפרץ של נאמנות גאה לקולקטיב בו כל יחיד ויחדי הוא הכלל - והכלל שייך לכל יחיד ויחיד, לחגיגה המקדשת את היריבות ואת האחווה בעת ובעונה אחת, את הכמיהה לניצחון האהובים ואת התענוג החף מכל רשעות שמסבת תבוסת ה'אחרים', יקר לבני עירך,
כבוד לבני עיר אחרת, מחיאות כפיים סוערות לזוכים ולמוכים כאחד. נס.
אבל זה זמן שאי-אפשר לסמוך על הנס הזה. לתוך החיזיון שכולו שלום בין קרובים לרחוקים זורמים נחלים גועשים של פורעי אחווה, של מקהלות השרות את שבחי הלאומנות התובעת עליונות על כל מי שאינו בן הלאום, על מי שהפיגמנטים שלו אינם מעידים על אדנותו האתנית, על מי שפולש עם שונותו לתוך האחוזות השמורות לילידי השבט. בחירי אלוהים אחרים שואגים אמונות קצובות באוזני ההמון שלא גילה עדיין את ה'אמת', פנטים של העבר אותו הם ממציאים ומקדשים אותו כעתיד היחיד שיש לו לגיטימציה בעולם, משתלטים משולי מהחיזיון על ליבו. גזענים בוטים, בשליחות נביאים המפיצים את ייסורי אויבי התקינות הכביכול מוסרית בעולם הנרדף על-ידי הכוחנות של חסידי הערכים והזכויות. הנבחרות של ארצות תבל, כמעט של כולן, הן נבחרות הבנויות על יוצאי כל פינות תבל, אבל הסולדים מן הרעיון שלאנושות יש אב קדמון אחד ואם כל חי אחת, נוהמים בראותם אדם שעורו נראה בעיניהם כמסגיר את נחיתותו לפני אלוהים ואדם, נהמות המודיעות לו ולכל הצופים כי הנ"ל הוא קוף, לא הומו ספיאנס, לא מבני הגזע -שכולו בדייה- שלהם. במקום בו מתרחש הנס של יריבות ואחווה, מתרחש האסון החוצה יבשות של שנאה עלובה ואלימה לשונה.
ומשחקים. שלטונות הספורט העולמיים לא אוהבים את הגזענות היורקת עצמה לתוך פרצופו של העולם הנאור כביכול, אבל הסנקציה האחת היעילה האפשרית למיגור של להקות ההרס הלאומניות היא לא לשחק למן הרגע בו צורחים את קריאת השמצת האדם שאינו נראה להם הראשונה. אבל כמובן לא. ממשיכים לשחק. יותר מדי כסף מונח על הכף. הפניות החסודות אל הקהל ברמי קול מתחננים להפסיק את ההשתלחות הוולגרית, נענות בעוד בוז ובעוד קללות. הפסקות הנועדות להתחדש, אינן מרתיעות. מי שנוהמים כנגדו, בפרצופו, בעצם הופעתו נהמה האומרת שהוא קוף - צריך לרדת מן המגרש מלווה בכל שחקני קבוצתו בלי לחשוש פן יענישו שלטונות הספורט את הנעלבים על עוון הנטישה של המשחק שחייב להימשך. החוקים והתקנות הבאות להגן כביכול על האצטדיונים מפני הבריונים, מגינים על שלטונות הספורט המנהלים עסק פיננסי עתיר ממון. להצדקתם יאמרו כי לא יתנו ביד הפורעים את הכוח לבטל את אושרם של המוני האוהדים ישרי הלב ולא יסגירו את גורל הספורט הבינלאומי בידי גלוחי ראש שהם אחרי הכל רק עשבים שוטים, לא סימפטיים, לא נחמדים, אבל אחרי הכל רק אספסוף שאין לו משקל סטטיסטי. זאת לא אמת. השלטונות היוצאים להגן נמצאים מעודדים. העולם משחק את משחק הספורט שכולו אחווה בין-אנושית בצל איום המתפשט ככתם דיו עכורה בעולם הגדול, מכל עברי האוקיינוסים, המאיים על משטרים, על זהויות, על השכל הישר, על הכוחנות שאינה מהססת לסלק כל מופע של סובלנות בין דתית, בין אתנית, בין לאומית. האצטדיון הוא תיבת התהודה של מפגן חסר מעצורים ובושה של גיזענות כשליחות של ישועת העולם מן האליטות הצדקניות הרואות בדמוקרטיה את הטובה ואת האצילה במשטרים.
אסור לשחק. אסור ליטול מן האדם שנהמו עליו שהוא קוף, להיות בן-חורין להחליט שהוא לא משחק את המשחק המכור לחסדי המארגנים רבי ההשפעה והכוח. מול המדינות, מול שלטונות הספורט, עומד כבוד האדם של היחיד, מפני שכבוד האדם של היחיד הוא כבוד האדם של כל האדם. באצטדיונים יש מפגנים של אהבת המולדת, של גאוות היחידה, של חדוות הדגל ושל תרועת ההימנון, של השתתפות שוויונית בישות הלאום. המפגנים האלה מעלים את סף ההתרגשות של השייכות למשפחה, לשבט, לעיר, ללאום. זאת התרגשות תמה. בריאה. נחוצה. היא באה לכלל ביטוי תרבותי תוך מתן כבוד למתרגשים מכל אלה אלה מול אלה, מתרגשי כל הארצות יחדיו מתרגשים יחדיו דגל מול דגל, המנון מול המנון, חדוות יחידה מול חדוות יחידה, צוותה גדולה שהוא משבצת של צוותות קטנות. זה הספורט. זה אחד ממופתיו של השלום. הימנון שבא לרמוס המנון שמנגד הוא שיר קרב. הוא שיר מלחמה. דגל מונף כדי להלהיט את הנשבעים לו לקרוע דגלי זולתו, הוא דגל אפל של כוחות אפלים. ואסור לזלזל. מאות מיליוני בני אדם, מיליארדים, הם אוכלוסיית היעד של האספסוף האלים ההופך אצטדיוני אחווה לזירות של שנאה. להמון שואג מסביב למגרש אחד הנצפה בארבע פינות העולם, יש השפעה מגנטית על רבים מספור. אם ממשיכים לשחק...