בפרשת השבוע אנחנו קוראים על המבול. אחד הטעמים לכך ש'המבול' נקרא בשם הזה הוא כתיאור למציאות ששררה כשירד, "שבלבל את הכל" כפירוש רש"י, שהכל התערבב עד שלא הייתה הבחנה אפילו בין לילה ליום, בין חושך לאור. וזה הפך לביטוי שגור בלשון הקודש ועד לעברית של ימינו, מי שעומס טרדותיו מציף אותו עד כדי בלבול, עד כדי פגיעה בתפקוד השוטף, אומרים שיש לו 'מבול של טרדות'. כמובן, מבול של טרדות, כלומר בלבול, לא חייב להיות בתוך ומתוך המסגרת האישית בלבד, הוא יכול להיות גם בתוך המסגרת הלאומית. ולפעמים זה מטריד לא פחות ואולי אפילו יותר, כי בשונה מהמסגרת הפרטית - היכולת לשנות כיוון במסגרת הכללית מוגבלת ביותר.
והמעניין הוא איך אנחנו מגיבים למה שעינינו רואות ואוזנינו שומעות. בשתי מלים: מפטירין כדאשתקד. או בעברית מדוברת: מדברים בסגנון הישן (כי לא מבחינים בשינויים שהתחוללו ועדיין מתחוללים). בהפטרה של פרשת בראשית מופיע הפסוק (ישעיהו מב): [יח] הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. המפרשים מסכימים שהדברים מופנים אלינו, אל עם ישראל. אנחנו אלה שנדרשים לפקוח עיניים ולהטות אוזניים למה שמתחולל סביבנו כדי לזהות את התהליכים שהקב"ה מחולל לטובתנו. הנביא לא פונה לעיוורים וחרשים מבחינה פיזית שיראו וישמעו, הוא פונה אל מי שיש להם יכולת לראות ולשמוע. והם אכן רואים ושומעים אבל מעדיפים להתעלם כדי לא להסיק את המסקנות:
או בלשונו של הנביא ישעיהו: [כ] רָאוֹת רַבּוֹת, וְלֹא תִשְׁמֹר; פָּקוֹחַ אָזְנַיִם, וְלֹא יִשְׁמָע. והרי זו גם הייתה דרכם של אנשי דורו של נח; 120 שנה הוא בנה את התיבה, מספיק זמן לפרסם בכל העולם שהוא מכין מקלט מהמבול, כולם ידעו את העובדות, כולם שמעו את התחזית הקודרת אבל העדיפו להמשיך בדרכם מתוך מחשבה ש'מה שהיה הוא שיהיה' ואדרבה, "תפסיק להפחיד אותנו" הם התריסו כלפי נח. ההמשך ידוע והוא חזר על עצמו עוד כמה וכמה פעמים במהלך ההיסטוריה של העמים בכלל ושלנו בפרט. ונראה כאילו הוא חוזר על עצמו בימים אלו ממש, רואים ושומעים כל מה שקורה אבל מסרבים להסיק מסקנות, מעדיפים להיאחז בתפיסות ישנות, כאילו מצפים שהדעות שלהם יכפו עצמן על המאורעות.
התחדשות ברוחניות ובגשמיות בפשט נראה כי המבול הגיע כעונש, שהרי לפני כן כתוב (בראשית ו): [יב] וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. ובאמת הייתה השחתה מוחלטת מצד הנבראים והעונש היה: ...וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. אלא שארבעים ימי הגשם נועדו לטובת היקום, לטהר אותו מהשלילה שהוטמעה בו כתוצאה ממעשי בני האדם. לכן אומרים חז"ל כי לאחר המבול נח "ראה עולם חדש" העולם השתנה מהותית והנבראים שוב אינם יכולים להשחית אותו עד כדי הכרח לטהר אותו על-ידי מבול. כידוע, המציאות הזאת, כולל כריתת ברית הקשת בענן לא הספיקה לשכנע את כל צאצאי נח וחלק מהם פתחו במרד מסוג חדש, הם סרבו לסמוך על הבורא יתברך, הם ידאגו לעצמם.
איך ידאגו? אז ככה (פרק יא): [ד] וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. את אנשי השם פגשנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, ממש לפני ההחלטה על המבול: ...הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. לפני המבול כל אחד דאג רק לעצמו, בלי שום התחשבות בזולת ובלי שום יעד משותף. צאצאי נח חשבו שאם ישמרו את האחדות ביניהם יצליחו למנוע כל אפשרות של מבול וזו הייתה היזמה שלהם, להתרכז במקום אחד וביחד למנוע מבול. אלא שגם הם רצו 'שם', וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם, וכשמציבים את האני במרכז, זה שורש הרע, זה לא יכול להיגמר טוב ואכן זה נגמר לא טוב. מאז חלפו הרבה שנים, כמעט ארבעת אלפים, אז מה זה נוגע לנו?
ובכן הטבע האנושי לא ממש השתנה באלפי שנות היסטוריה. החדשנות הטכנולוגית לא הועילה לשפר משהו באופי האדם ואולי אפילו להפך. הגורם היחיד שנותר כפי שהוא בלי שום שינוי היא התורה הקדושה כהוראת דרך לחיים. וכמובן, גם הברית שכרת ה' עם אבותינו. זה הרי חלק מהתורה הקדושה. ומכוח הברית הזאת המוזכרת בסיום הפטרת השבוע (ישעיהו נד): [י] כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'. אנחנו צפויים לזכות בקרוב ממש לקיום נבואה נוספת של ישעיהו (פרק סה): [יז] כִּי-הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים, וָאָרֶץ חֲדָשָׁה... (פרק סו) [כב] כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, עֹמְדִים לְפָנַי--נְאֻם-ה': כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם, וְשִׁמְכֶם.