אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת הנכבדים, אתחיל את נאום הבכורה שלי בכנסת בתודה מיוחדת לכחצי מיליון מצביעים אשר תמכו ברשימה המשותפת והביאו אותי למעמד הזה. תודה לחברותיי וחבריי ב
חד"ש, אשר בחרו בי בבחירות המוקדמות ועשו הכל להצלחת הרשימה המשותפת. תודה למשפחתי, לאשתי, לשלושת בניי עאמר, סאאיד ולואא, אשר פעלו יומם ולילה, תמכו, וחיבקו אותי. תודה למשפחתי המורחבת, שלא חסכה מאמצים – סליחה על ההתרגשות –תמכה וחיזקה במשך שתי בחירות רצופות. (אומר בערבית:)
אדוני היושב-ראש, אני כאן כדי להרים דגל ולקדם מימושו של חזון – חזון לחברה ומדינה דמוקרטית, שוויונית ומשותפת: דמוקרטית – שמבטיחה חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש פעולה, וכל זכויות הבסיס של האזרחים, כהגדרתן בדמוקרטיה; שוויונית – פועלת למען שוויון אזרחי מלא ומקיימת אותו לכלל האזרחים ללא הבדל, ומקדמת צדק חברתי וחלוקתי הן במשאבים החומריים והן במשאבים התודעתיים; משותפת – מדינה שאין בה עליונות, אין בה זכויות יתר לשום קבוצה לאומית, ללא הגמוניה של קבוצה אחת על חשבון הקבוצה האחרת. מדינה שכל אזרח ואזרחית יוכלו להזדהות עימה ועם סמליה; כל אזרח ואזרחית ירגישו וינהגו כבעלי הבית, ולא כדיירי משנה. מדינה דמוקרטית, שוויונית ומשותפת היא חזון שמכבד ונותן מקום לכל קבוצה לאומית או אתנית שחיה במדינה. זהו חזון אשר מימושו ייטיב עם שני העמים החיים בארץ.
אדוני היושב-ראש, נולדתי וחי בכפר מר'אר – יישוב מעורב שחיים בו זה לצד זה נוצרים, מוסלמים ודרוזים. כפר אשר מתקיימים בו חיים משותפים, תוך מתן כבוד והכרה בשונות ובייחודיות של כל אחת מהקבוצות; דבר אשר הופך את השונות למשאב.
חברותיי וחבריי, אני בן העדה הדרוזית, גאה בהשתייכותי לעדה. נולדתי להורים ולמשפחה דתית, אשר כיבדה ומכבדת את הערכים האנושיים והדתיים. אני כאן כדי לייצג כל אדם באשר הוא. אני מייצג קו פוליטי של חד"ש ומייצג את התוכנית הפוליטית של הרשימה המשותפת, מחויב לסוגיות הקשורות לאזרחים הערבים כולם. עם זאת, לעדה הדרוזית יש ייחודיות בשל הניסיון, שהצליח למדי, לצערי, להפריד אותה משאר האוכלוסייה הערבית. אינני טוען שאני הנציג הבלעדי של העדה הדרוזית, אך ישנן סוגיות שלא יועלו ככל הנראה על-ידי אחרים, כגון עניינים של מניעתם של בני העדה להיות בקשרים עם קרוביהם או עם המקומות הקדושים להם בסוריה ובלבנון; מניעתם מלחגוג את עיד אל-פיטר, שהוא רמדאן.
כולנו, כל האוכלוסייה הערבית, על כל עדותיה, על כל פלחיה, נפגעה משני חוקים מאוד קשים. הפגיעה מחוק הלאום, שהיא פגיעה גם מעשית וגם מורלית, והפגיעה מחוק קמיניץ, חוק התכנון והבנייה – או נקרא לו בשמו המהותי: חוק ההריסה. הנזק הוא מוחשי: צווי הריסה, קנסות גבוהים. היום מחולקים קנסות בכל רחבי הארץ, במיוחד ביישובים הערביים במשולש.
במסגרת חלוקת התפקידים ברשימה המשותפת לקחתי על עצמי להוביל את העשייה בתחום התכנון והבנייה. מדיניות האי-תכנון של היישובים הערביים היא מדיניות מכוונת שנמשכת מאז קום המדינה. המדיניות הזאת המיטה אסון על יישובים אלה. רבים נאלצו לבנות את בתיהם ללא היתר; תוכניות המתאר עוכבו במשך שנים עד שהפכו ללא רלוונטיות; שטחי השיפוט מצומצמים ביותר; רוב היישובים סובלים ממחנק תכנוני; עשרות אלפי בתים נמצאים בסכנת הקנסות וההריסות.
אדוני היושב-ראש, המדינה, במקום שתיזום פתרונות לבעיות שהיא יצרה בעצמה, בחרה ללכת על כיוון הענישה. הענישה של האנשים שהם למעשה קורבנות, קורבנות של המדיניות שלה, קורבנות של מדיניות האי-תכנון במשך שנים. חוק קמיניץ נוטל סמכויות מוועדות התכנון ומעבירן ליחידת האכיפה הארצית. נוטל סמכויות של בתי המשפט ומעביר אותן לידי פקידים. מכאן, מהבמה הזאת, אני קורא לממשלת ישראל לבטל את החוק הזה. אני וחברים רבים כאן נפעל לביטולו לאלתר.
חוק קמיניץ מתכתב יפה עם חוק גזעני בהצטיינות, הוא חוק הלאום. חוק הלאום הוציא את כל מי שלא יהודי ממעגל האזרחות, קיבע אותנו כאזרחים סוג ב'; פגע במעמדה של השפה הערבית; קבע שלשום עם אחר אין זכות הגדרה עצמית בארץ הזאת, וכך סגר את הדרך לשלום, ומשריש את המציאות של כיבוש ושליטה על עם אחר. לחוק הזה, חוק הלאום, אין מקום במדינה שמחשיבה את עצמה למדינה דמוקרטית אין דרך לתקנו; רק מחיקתו מספר החוקים תחזיר לאזרחים את התקווה שהמדינה תהיה מתישהו באמת שוויונית ודמוקרטית.
אדוני היושב-ראש, אני פעיל שנים רבות ובתחומים רבים. אני מגדיר את עצמי כפעיל חברתי-פוליטי, ושנים רבות פעלתי כמארגן קהילתי. אני מאמין בשילוב העבודה הפרלמנטרית עם הפעילות הקהילתית והציבורית; לארגן ולהניע את הציבור לפעולה למול העוולות זו הדרך לקדם פתרונות, גם דרך הכנסת. זה דבר שאני מביא איתי לעבודה הפרלמנטרית. הדרך הזאת הוכיחה את עצמה כאפקטיבית – אנחנו עוד נראה את התוצאות למאבק בתופעת האלימות והפשיעה בחברה הערבית, מאבק שהתחלנו לפני קצת יותר מחודש. מאבקים ציבוריים של האוכלוסייה הערבית בשיתוף פעולה עם כוחות ליברליים ודמוקרטיים יהודיים תבטיח הישגים בקידום השוויון, הצדק החברתי והשלום.
מדיניות הממשלה: כל הממשלות שהזניחו במתכוון את היישובים הערביים – האפליה ניכרת היטב בהיעדר תשתיות, בפערים בהשקעה בחינוך, בהפקעת קרקעות ובשיוך אזורי מסחר ותעסוקה למועצות אזוריות יהודיות שכנות. למעשה מדיניות הממשלות הזניחה את הפריפריות בכלל.
אגב, תושבי הפריפריה הכי משמעותית, בדרום, גם בצפון, חיים פחות שנים, מתים יותר, עניים יותר, בריאים פחות ומעמדם הסוציו-אקונומי נמוך יותר. במיוחד בנגב – האוכלוסייה הערבית בנגב סובלת מתוכנית אחרי תוכנית, תוכניות עקירה. היום יש תוכנית על הפרק, שנמצאת בשלבי גיבוש ואישור, תוכנית הקרוונים. אגב, תוכנית הקרוונים היא שדרוג של תוכנית פראוור, היא מכוונת לעקירת כ-40,000 בדואים ממקומותיהם. תוכנית זו נמצאת היום בתהליכי גיבוש, וזה הזמן לעצור אותה. התושבים הערבים בנגב זכאים להכרה ולא לעקירה.
בסופם של הדברים, אני, אנחנו, כאן כדי לקדם את המדינה כמדינה נורמלית. מדינה נורמלית, שוויונית, דמוקרטית ומשותפת. זה החזון שלי. מאבק ציבורי ומאבק פרלמנטרי יבטיחו את מימושו של החזון.
