מעשה בארבעה מערערים, אשר חתמו על הסכם מכר מקרקעין באוגוסט 2004. במאי 2005 ביקשו המערערים אישור לרישום דבר המכר בלשכת רישום המקרקעין, לפיו אין חוב בגין היטל השבחה בקשר למקרקעין. המשיבה, 'הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה' ערכה את השומה רק במרץ 2006 ודרישת התשלום יצאה באותו חודש. המערערים ערכו שומה נגדית באפריל ולאחר מכן, במאי נערכה שומה מוסכמת, אך סכומה הובאה לידיעת המערערים רק בסוף יולי. בתחילת אוגוסט העוקב, קיבלו המערערים את דרישת התשלום שכללה הפרשים של "ריבית פיגורים" בין אוגוסט 2004 לאוגוסט 2006.
שערוך היטל ההשבחה בעניינו מעוגן בשני דברי חקיקה - התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה (להלן: "התוספת השלישית"), אשר קובעת כי כל סכום של היטל השבחה יוצמד למדד וכי תיגבה ריבית כאמור בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (להלן: "חוק ההצמדה"), אשר קובע, כי אם תוך 30 יום ממועד התשלום לא שולם תשלום החובה, תשולם "ריבית פיגורים" בגובה 0.75% לחודש בתוספת הפרשי הצמדה.
היום הקובע לעניין היטל ההשבחה הוא יום "תחילת התוכנית המשביחה" ולפי התוספת השלישית, המועד הקבוע לתשלום הוא מועד חתימת חוזה המכר. טרם הדיון נסביר, כי מועד התשלום בו נעצר מרוץ הזמנים של "ריבית הפיגורים" נקבע כמועד בו פנו המערערים לוועדה לצורך קביעת השומה.
גישת המערערים בערעור הייתה, כי יש לפרש את הוראות התוספת השלישית כך, שלא תוטל עליהם הריבית העונשית הקבועה בחוק ההצמדה, למעט על התקופה בה ידעו את סכום ההיטל ונמנעו מלעשות כן.
גישת הוועדה הייתה, לעומת זאת, כי על-פי הוראות התוספת השלישית וחוק ההצמדה ומאחר ולא הוגש ערעור על גובה ההיטל או על עצם החיוב, הרי שהשומה שנקבעה נכונה היא.
פרשנות מסים, ופרשנות ככלל, אינה מסתיימת במילות החוק כפשוטן, אלא מהוות נקודת מוצא. פרשנות תכליתית, המתחקה אחר כוונת המחוקק, היא הפרשנות הנכונה.
השופט שאול מנהיים קבע, כי חוק ההצמדה יוצר תמריץ שלילי מפני איחור בתשלום, אלא שתמריץ זה אינו יכול לחול על מוכר מקרקעין, שאינו יכול לדעת מהו סכום ההשבחה בו יחויב. הוועדות המקומיות אינן נוהגות לערוך שומות עם הכניסה לתוקף של התוכנית המשביחה, אלא רק עם פנייה מבעל מקרקעין המודיע על המימוש.
השופט קבע עוד, כי אין כל היגיון בהטלת סנקציה עונשית על נישום, רק מאחר וחלפו עשרה חודשים מיום ההודעה לוועדה ועד קבלת דרישת התשלום. במקרים אלו אין לנישום כל שליטה על הנעשה והתמשכותו ועליו להמתין לשומה החדשה. פרשנות הוועדה, לפיה גם על זמן זה תוטל ריבית הפיגורים, אינה סבירה מאחר ובמצב דברים זה, גם אם צדק הנישום, עדיין ישלם סכום הגבוה מזה שעליו חלק בצדק.
המחשה נוספת לאבסורד בטענת הוועדה הוא, כי הדרך היחידה לנסות ולהפחית הריבית הריאלית כשנישום אינו מסכים לשומת הוועדה היא להימנע משומה מוסכמת - אחרת, לא יוגש ערעור ולא יחול סעיף 16 לתוספת השלישית. על כן, מדובר בתוצאה בלתי רצויה שבין תוצאותיה - התדיינות סרק ותמריץ שלילי להגעה להסכם טרם נקיטת הליכים.
השופט לבסוף קבע פתרון מאוזן, לפיו יש להבדיל בין שתי תקופות: הראשונה, התקופה מיום המימוש - בענייננו יום כריתת חוזה המכר (אוגוסט 2004) - עד ליום הפנייה הראשונה לוועדה בהודעה על המימוש (בענייננו, מאי 2005). בתקופה זו, יש להטיל "ריבית פיגורים" לפי חוק ההצמדה, על-מנת ליצור תמריץ לחייב לשלם ההיטל, שכן בזמן זה הוא המחזיק במידע על דבר המימוש ומועדו.
השנייה - התקופה מיום פניית החייב בהיטל ועד ליום בו קבל הדרישה לתשלומו (יוני 2006). מאחר ובתקופה זו אין, בדרך-כלל, לנישום כל שליטה או השפעה, הרי שאין כל צידוק לגבות ממנו ריבית בגינה, אלא רק הפרשי הצמדה. עדיין, 30 יום מיום קבלת הדרישה לתשלום, אם לא שלם הנישום עד כה - הוא יחויב ב"ריבית פיגורים".
השופט מסכם את הכללים בקובעו, כי על החייב בהיטל לפעול במהירות האפשרית, כל עוד תלוי בו הדבר, לחישוב הסופי של ההיטל ותוך לא יותר מ-30 יום כל פעם, על-מנת שלא ייחשב כמפגר בתשלום. כמו כן, עשיית כל דבר התלוי בנישום כוללת את הדיווח לוועדה על המימוש (פרט למימוש בידיעת הוועדה מעצם הגדרתו), את הטיפול בשומה הנגדית, תשלום סכום ההיטל שאינו שנוי במחלוקת וכל פעולה אחרת הנדרשת ממנו. כל עוד יפעל כך הנישום - אין לחייבו בריבית פיגורים.
"אף שבמבט ראשון עשויה התוצאה אליה הגעתי להיראות מורכבת או מסורבלת, הרי בעידן שבו אנו מצויים שבו כל המערכות ממוחשבות ואין כל קושי לערוך חישוב הכולל כמה שלבים ומבחין בין תקופות שונות וסכומים שונים. נגד הסרבול, שלדעתי אינו משמעותי כלל ועיקר, עומדים היתרונות המהותיים".
מוסיף השופט, כי השיטה המוצעת בפסק-הדין מאזנת בין חובת תשלום ההיטל במהירות לבין הזכות שלא לשלם ריבית ריאלית ככלל וריבית פיגורים בפרט, על סכומים שהחייב אינו יודע מהם ובגין תקופות שאין בידו לעשות דבר על-מנת לזרז בהן את קביעת גובהו הסופי של החיוב.
לסיכום, המערערים חויבו בהפרשי הצמדה על השומה המוסכמת החל ממאי 2002 ובריבית פיגורים על התקופה שתחילתה באפריל 2006 (ובערכה המוצמד). כמו כן נקבע, כי הוועדה תשיב את הסכום ששולם ביתר, כאשר הוא נושא בעצמו ריבית פיגורים עד לביצוע ההשבה בפועל. כמו כן, תשלם הוועדה הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בגובה 10% מסכום ההשבה, נכון למועד ביצועו (פלוס מע"מ).