כרומא היינו, ואם לדייק: כמדריד. גל המסעדות הספרדיות השוטף את העולם לא פסח גם עלינו, ונראה שהקיץ הזה שייך למטבח הספרדי, ולא רק בגלל החלטתה התמוהה משהו של ממשלת ספרד לנסות ולהשפיע על האו"ם להכריז על המטבח הספרדי כנכס צאן ברזל של התרבות העולמית. ממש כמו בניו-יורק כך גם בתל אביב (והפעם בלי איחור-שלוש-השנים האופייני) נפתחות בזו אחר זו עוד ועוד מסעדות ספרדיות. טפאו נראית לפתע ותיקה, כשלצידה שמות חדשים ורעננים כמו מיגל, קונצ'ה, אל בריו ופאייה.
ולא רק שחדשים מצטרפים, גם ותיקים חוזרים: אלי אולי, חלוצה נושנה ואהובה בתחום, שבה העירה בגלגול חדש עם אותו שף (אנטוניו מנסה המוכשר) ואותו שם, רק עם כתובת אחרת: במקום הזריקות של רחוב ברנר, עכשיו שוכנת אלי אולי ברחוב הארבעה המהוגן, איפה שעד לא מזמן היה סניף של לבנטיני.
אחרי שסגר את אלי אולי המקורית, הבליח מנסה בכמה פרויקטים שלא כל כך הצליחו ולא כל כך דמו זה לזה - מסעדה לבזבזנים בהרצליה פיתוח, גריל לחסכנים ברחוב הרצל בתל אביב - זה לא היה בהכרח רע, זה פשוט לא היה אנטוניו מנסה, על הטמפרמנט המטבחי (והאישי) הצוהל, על הטעמים העמוקים והביתיים ועל האוכל הפשוט אבל לא פשטני שלו.
והנה אלי אולי חוזרת עם חדשות טובות וחדשות פחות טובות. נתחיל בטובות, כמובן: זה טעים. כן, ממש כמו פעם. סלט השרימפס ותפוחי האדמה, הפאיות, הקסואלות, אפילו מנת הבשר בחלב קוקוס המוגשת בעסקית הצהריים טעימה. יש גם תוספות מקוריות כמו קוביות דלעת גדולות שעושות שמח, ולחם ופוקצ'ה מצוינים לפתיחה.
נמשיך לעניינים בעייתיים קצת יותר: לא תמיד מקבלים אותו אוכל. הגספאצ'ו, למשל, היה פעם אחת טעים, ופעם אחרת מיימי לגמרי. פעם הוא הוגש עם ארבע תוספות ופעם רק עם שתיים. מוזר. גם אם מטיילים על פני התפריט בדילוגים (כלומר לא בוחנים דווקא את אותה מנה, אלא כמה שונות) נופלים על טובות יותר וטובות פחות: פסטה בולונז טלה, למשל, מאכזבת וכנ"ל מנה של נתחי לוקוס מטוגנים, וזאת, כאמור, לצד מנות שהן אושר של ממש.
אבל הבעיה המרכזית באלי אולי החדשה היא הקונספט. מסעדות עם קונספט נשמעות יפה על הנייר, וגם הממתגים משונצי המשקפיים מאוד אוהבים להמציא אותן. נו, ומה לעשות עם זה שהלקוחות הרבה פחות קונספטואליים? הקונספט של אלי אולי גורס שה-דבר הנכון עבורנו הוא אכילה קומונאלית של מנות המתחלקות בין כולם וגם מגיעות למרכז השולחן שלא לפי הסדר שבא לך, אלא לפי הסדר שבא לטבח. אצלנו, מסביר הצוות, אין ראשונות ועיקריות. יש רק פס קר ופס חם.
אומר זאת כך: את המנות שנראות לך כמנות ראשונות מגישים רק בשלישיות (שלישיית וריאציות על סלט ירוק, שלישיית כבושים וגו') ואין אפשרות לפרק ולבחור אחת מהן, וחוץ מזה, מי רוצה לקבל שלושה סלטים ירוקים עשר (עשר!) דקות אחרי מנות הבשר?!
זאת הבעיה עם קונספט. אני חושש שהאשמה העיקרית בתחום היא זוזוברה, שייבאה ארצה ישירות מווגמאמה את הגישה של "אצלנו לא מגישים מנות לפי הסדר. מה שמוכן יוצא מהמטבח, ככה שאתם מקבלים את הכל הכי חם וטרי שאפשר" (ובתרגום לעברית צרכנית: אל תנדנדו לנו עם מנהגי האכילה המיושנים שלכם או עם העדפותיכם הטרחניות. הטבח הוא הבוס ואתם תאכלו מה שהוא ייתן ומתי שהוא ייתן). לאחרונה הצטרפה לטרנד הפסול גם מסעדת ננוצ'קה (המלצרית: "אנחנו מגישים את המנות לא לפי הסדר. פשוט פותחים שולחן גרוזיני גדול, עם כל מה שיוצא מהמטבח, ואתם אוכלים. תגידו לנו אם זה לא מתאים לכם". הלקוח: זה לא מתאים לנו).
ואני שואל: מה זה הרעיון הזה של שולחן גרוזיני גדול? אולי נעבור גם לשולחן ניאנדרטלי עם מדורה? הבו לנו מרק לפתיחה, בשר לעיקרית ומתוק לקינוח. ככה התרגלנו וככה זה הרבה יותר נחמד.
ונדנוד אחרון בעניין אלי אולי: יש חדשות טובות ורעות גם במוזיקה. בערב הולכים על אתניות ספרדית. אני בטוח שמדובר באמנים גדולים, אבל חבורת ספרדים צועקים שרוקדים לך פלמנקו על המוח זו לא מוסיקת רקע לארוחה. לעומת זאת, באחת הפעמים שאכלתי שם בצהריים הייתה מוזיקה עברית כה מופלאה ונעימה, עד שלא עצרתי בעצמי ושאלתי את המלצרית מי האחראי לדגילות הזאת. הביטה בי העלמה בתדהמה משתאה ואמרה: אני יודעת?! איזה תוכנה.
ארוחה מלאה ליחיד תעלה כ-120 ₪.
ועוד משהו: יש! יש בר טאפס אמיתי בתל אביב! לה צ'אמפה שברחוב נחלת בנימין 52 (קל לזהות לפי הלוגו החמוד של החמור), מתיימר להיות בר טאפס קטלוני של ממש, בלי כיסא אחד לרפואה ועם החירות הכה ספרדית לזרוק את חרצני הזיתים על הרצפה.
לא כל כך ברור איך קהל ישראלי יתמודד עם זה, שהרי אצלנו מה שכולם רוצים הוא לשבת ולתקוע אפילו באספרסו בר, שלא לדבר על מסעדה או מזללה ולכן אפילו דוכני מילק שייק מגישים ג'חנון בשבת. ובכל זאת, לה צ'אמפה מנסה, עם מנות טאפס זערוריות (גם במחיר), עם אכילה בעמידה, עם המון חמון וכן, גם עם תגבור בנוסח בשר מיובש מדרום אפריקה, המבורגרים אמריקניים וגבינה ישראלית.
טוב, אבל מה זה לעומת ההעזה שבלהגיש נקניקיות דם (כן, נקניקיות מדם של חזיר, ולבעל הבית עוד יש העזוז להציע לך לאכול את זה נא), ומה זה לעומת המוזרות (באמת מוזרות) שבלא לכלול בתפריטו של בר טאפס קטלוני אף מנת דגים או פרי ים.
ובכל זאת, לסיכום: חמד של מקום עם מבחר כוסיות קאווה בזול, אוכל לא רע ופוטנציאל להפוך לעוד נקודת חן בדרום העיר.
לה צ'אמפה נחלת בנימין 52 תל אביב, 077-2008636
אלי אולי הארבעה 18 תל אביב, 03-5611870