הכרעה בטבריה (י') - ההתקפה על יעדים ערביים

ב-14 באפריל הכריזו הבריטים על עוצר בטבריה. בכל הארץ ניסו הבריטים להרגיע את הרוחות בלי להפעיל כוח צבאי, כדי להשיג תנאים נוחים לפינויים. לכן הם סייעו בכל גזרה לצד החזק, ובמחצית השנייה של אפריל כבר לא היה ספק שהצד החזק בטבריה אלה היהודים. כך נכרתה מעין ברית זמנית, בלתי כתובה ואף ללא מלים, בין היהודים לבין הבריטים. יישום מעין-ברית זו היה תלוי בנסיבות המקומיות, במפקדים של שני הצדדים, וביחסים שהיו ביניהם. במבחן הראשון, בטבריה, העניקו הבריטים הישג גדול ליהודים, אף יותר מזה שחלמו עליו האחרונים. העוצר שהטילו הבריטים בארץ ישראל, כל שנות המנדט, לא היה מוחלט, והיה עוד פחות מוחלט ב-1948. ביום העוצר בטבריה לבש מפקד גדוד 12, יצחק ברושי, חלוק לבן של אח רחמן, ונסע באמבולנס מטבריה לבניאל, למפקדת חטיבת "גולני". "דיווחתי במטה על ההתפתחויות, והתגבשה דעה שיש סיכוי להשתלט על העיר",¹ סיפר ברושי. "עד אז לא השתלטו היהודים על מרחב עירוני ערבי כלשהו. מבצע 'נחשון' הסתיים זה עתה, והייתה זו הפעם הראשונה שבה כבשנו כפר ערבי – היה זה הקסטל ¬¬– ואחריו כבשנו כפרים נוספים. על ערים עדיין לא חלמנו. סיוע להערכותיי קיבלתי מקצין המודיעין של החטיבה, לוי אברהמי, ומהמומחה לענייני ערבים, חבר דגניה א', יוסף פיין. מפקד הגדוד השלישי של הפלמ״ח, מולא כהן, הבטיח לי לשלוח אלינו פלוגה, בתנאי שנספק לה נשק אוטומטי וחומרי חבלה. הסכמתי. חזרתי לטבריה עם מכונית אספקה, שהביאה עגבניות וחלב, ותכננתי את הפעולה."² מלוביה ירו ערבים מרחוק על המושבה מצפה, ויחידות ערביות סיירו ממערב לטבריה ובסביבות רכס שייח' קדום, לאחר שאנשי ה"הגנה" עזבו אותו. עשרות ערבים הסתננו לעיר העתיקה. המהלכים האלה, שהעידו על נכונות לקרב, לא חיזקו את טבריה הערבית. הערבים בזבזו זמן בפעולות שוליות, במריבות בין הלוחמים הזרים למקומיים, ובסכסוכים בין-חמולתיים. ראשי החמולות נטשו את העיר. טבריה הערבית לא הצטיידה בנשק ולא בתחמושת ובמזון. החנוונים הערבים ספסרו במצרכי המזון, ועשו רווחים שנשארו בידיהם ימים ספורים. לקראת הקרב המכריע על טבריה היו בצד הערבי לוחמים, אך לא היו בו, לא פיקוד, ולא מנהיגות ועורף אזרחי נחוש.³ פלוגה ג‘ מהגדוד השלישי של הפלמ״ח, שבסיסה היה במגדל, הייתה אמורה להוות תרומת הפלמ״ח לטבריה, אבל ב-13 באפריל שלח אותה מטה הפלמ״ח למשמר העמק. לא רק מפקד הגליל העליון, אורי יפה, התנגד למשלוח זה. לדברי נתיבה בן-יהודה, התנגד לו גם סגן מפקד הגדוד השלישי, משה קלמן, ואמר לה שעתה יהיה עליו לשלוח לטבריה את הפלוגה שהייתה אמורה לכבוש את משטרת נבי-יושע. לעומת זאת הסכים לכך מיד המג"ד, מולא כהן. קלמן אמר לה שאנשי מטה הפלמ״ח ״מבסוטים שיש הזדמנות להוכיח לכל העולם ששיתוף הפעולה בין הגדוד השלישי לגדוד הראשון זהו דבר הקיים באמת, כי יש הרי תוכניות לאחֵד את שני הגדודים האלה למין בריגדה אחת גדולה, ובמטכ״ל מפקפקים אם זה בא בחשבון בכלל. אז הנה, אנחנו מראים להם שזה כן אפשרי. ואני יוצא מדעתי. הוא מוותר לו שם על הכוחות שלנו הכי טובים, ומה יהיה עלינו פה? מה יהיה עם טבריה? ובכלל, הפריצה לנבי יושע זה עוד יותר חשוב, יותר חשוב מטבריה."⁴ קאוקג׳י הובס בגזרת משמר העמק, יום לפני שהגיעה הפלוגה של נצר לשם, כך שהיא נשלחה לחזית רמת יוחנן, וגם לשם הגיעה במאוחר, וכמעט ולא השתתפה בקרבות.

והרי תוכנית "מבצע מטרופול" – ההתקפה המכרעת על טבריה. "אנשי החי״ש יפוצצו את בית סית מחפוזה⁵ בשכונת גוב אל-באן, שגבלה במימוניה. ״שתי מחלקות פלמ״ח, שיבואו מהגליל העליון, ישתלטו על מלון ‘טיבריאס' הערבי, ועל משרדי בנק ‘אנגלו-פלשתין‘, שנתפסו על-ידי הערבים, ועל עמדות אחדות סמוך ליציאה מטבריה לגליל, ויפתחו את הצומת לתנועה. "אנשי 'גולני' מהגליל התחתון ישתלטו שוב על רכס שייח' קדום, ויבטיחו את האגף המערבי של העיר. "ציוד צבאי חיוני (יובא) דרך הים למחלקה (החונה) בבית חכם רבנו אבולעפיה, בעיר העתיקה." כאלף קילוגרמים של חומרי נפץ וחבלה, נשק רב ותחמושת, רוכזו בטבריה ב-15 באפריל, לקראת המבצע של יום מחר. שתי מחלקות הפלמ״ח, שבאו מהגליל העליון, קיבלו כארבעים רובים וסטֶנים מהסליק שבקיבוץ אפיקים. מטוס הביא מתל אביב פרטֵי ציוד למנחת שביבניאל.⁶ למפקד על לוחמי הפלמ״ח שהשתתפו במבצע מינה משה קלמן את המ"פ מאיר דרזנר. לרשותו עמדו שתי מחלקות, בפיקודם של איתמר איצקוביץ (ארבל) ואברהם ברויטמן. ב-16 באפריל התכנסו כל מפקדי המבצע במלון "גוברמן" שבקריית-שמואל, וקבעו יחד את לוח הזמנים. מכשירי-קשר ניידים לא היו בנמצא, ועל כן היה הדיוק צורך גורלי. היחידות יצאו לדרכן.⁷ בעשר בלילה תפסו אנשי "גולני" את רכס שייח' קדום, ללא קרב. באחת ושלושים אחרי חצות הביאה סירה לעיר העתיקה סוללות וציוד צבאי, ושתי מחלקות חי״ש, בפיקודם של יצחק שוסטרמן ועמום מוקדי, הסתערו על בית סית מחפוזה. מן הקומה השנייה של הבית, שבו שכנה מפקדת הכוחות הערביים, נורתה אש חזקה על החבלנים היהודים שהצמידו אל קירותיו מאה וחמישים קילוגרם ט.נ.ט. החבלנים, משה אלוני ואברהם לוי, הפעילו את המטענים. מהבית הגדול לא נשארה אבן על אבן. ארבעה-עשר לוחמים ערבים, לרבות מפקדים אחדים, נהרגו בפיצוץ.⁸ ביציאה מטבריה לגליל העליון, סמוך לצומת, עמדו שני משוריינים בריטיים. לכן החזיר דרזנר את פקודיו לקריית שמואל והם לא ביצעו את משימותיהם. המפקדים שישבו במלון "גוברמן" גינו את זהירותו, אבל דרזנר סבר שהוא מנע עימות יהודי–בריטי, ולימים טען שההתרחשויות שהיו למחרת (ב-17 באפריל) הוכיחו את צדקתו.⁹ פיצוץ בית סית מחפוזה הוריד לשפל את מורל הערבים הטבריינים. מרֶכֶס שייח' קדום עצרו לוחמי "גולני" את התקדמותם של תושבי לוביה שניסו להגיע לטבריה. בחילופי היריות נהרגו עשרה ערבים, ארבעה נִשבּו, והאחרים ברחו. "הערבים מוציאים נשים וילדים מטבריה. איבדו רצון להילחם. מאוכזבים", כתוב בדו״ח של הש״י מאותו יום.¹⁰ ב-17 באפריל דיווח הש״י שעבדאללה מתכונן לשלוח את הלגיון העבר-ירדני לפרוץ לטבריה כדי להציל את תושביה הערבים.¹¹ המג״ד ברושי, שחזר למפקדתו בקבוצת כינרת, גייס את תושבי עמק הירדן לבלימת התגבורות האמורות להגיע מנהריים או מצמח, וסגנו צבי לבקוב פיקד על הלוחמים בטבריה.¹² בשעה 11.30 לפני הצהריים ביקש לבקוב מברושי בשיחת טלפון לדחות את המשך מבצע "מטרופול" ליום אחר, "כדי להכינו באופן יסודי, היות שהאויב מחכה",¹³ וברושי הודיע למח״ט משה מן על בקשתו של לבקוב. במברק בהול ששלח מן לברושי, ללבקוב ולדרזנר, כתוב: "יש לבצע הלילה, בכל התנאים, בעוצמה הגדולה ביותר. עלה והצלח."¹⁴ גם ממשה קלמן קיבל דרזנר מברק: "תקוף במוצאי-שבת."¹⁵ במוצאי-שבת 17 באפריל הלך דרזנר עם המחלקות של איתמר ארבל ושל אברהם ברויטמן, מקריית שמואל לעיר התחתית. ההתקפה התחילה בשעה 11.10 בלילה. לוחמי החי״ש ירו על עמדות הערבים לאורך קו העימות העירוני. הערבים ירו מהעמדות אש בלתי מכוונת. החבלנים מהמחלקה של ארבל פוצצו את הקיר שהקיף את בנק "אנגלו-פלשתיין", ואחת הכיתות של מחלקה זו חדרה לבנק והבריחה משם את הערבים. כיתה אחרת פוצצה מטען חומר נפץ לרגלי עמדה ערבית בחומת העיר העתיקה. החומה לא נפגעה, אבל הערבים ברחו מהעמדה. המחלקה של ברויטמן הסתערה על המלון "טיבריאס" וכבשה אותו במהרה. יחידת חי״ש שהתמקמה במלון "אדלר" הניסה ערבים שניסו לתקוף אותה. אחרי חצי-שעה נסתיימה ההתקפה, והדרך לגליל העליון נפתחה. מהלוחמים הערבים נהרגו ארבעה-עשר. מלוחמי הפלמ״ח נפצעו קל שניים. את המבנים שתפסו נתנו הפלמ״חניקים לטבריינים, והם חזרו לקריית-שמואל, אכלו ארוחה והלכו ברגל למגדל.¹⁶ נתיבה בן-יהודה, שהשתתפה בקרב הזה, סיפרה שבמגדל פגשו החוזרים את מולא כהן ומשה קלמן. "זה אני מבין!" אמר קלמן. ״הינה לך לוחמים! אתם רואים? אמרתי לכם! שלנו לא רועדים, לא מתבלבלים, עושים מה שאומרים להם! ואז מסתבר שזה לא חשוב כמה זמן לפני הקרב הכניסו אותם לעניינים! אמרתי לכם שאין מה לדאוג! הפלוגה הזאת או הפלוגה ההיא, מה זה משנה! זה אותו הפלמ״ח. לא? ידעתי שאפשר לסמוך על החבר‘ה. אז מה, אם יש שינוי בתוכנית? זו גמישות! מי עוד בארץ יכול להיות כך גמיש! טוב שזה יצא כך, אז הוכחנו להם שם שאנחנו יכולים לבצע חָלָק בתנאים משוגעים כאלה!" הלוחמים שמעו את דברי הסמג״ד, כתבה נתיבה בן-יהודה, ואף אחד מהם "לא הזכיר לו שבעצם כל מה שהוא אומר לא כל-כך מתאים למה שהוא אמר לפני שיצאנו. רק דרזנר פסק: 'זה לא היה קרב. לא ירו עלינו. לא היה אויב בקרב הזה. זה מה שהיה זה לא נקרא אש. אני לא הרגשתי את האויב בכלל'."¹⁷ _______________ בשבוע הבא: הבריטים מחליטים לפנות כל תושבי טבריה הערבים מן העיר; היהודים מבקשים להשאיר את הערבים; הבריטים מתעקשים ומפנים; מנהיגי הערבים ברחו; הבריטים פינו את כולם; היהודים בוזזים את רכוש הערבים לרבות הקיבוצים מעמק הירדן

1. להשתלט משמע להשיג עדיפות מוחלטת על האויב ולכפות עליו את תנאינו. על פינוי הערבים מהעיר לא דובר. 2. יצחק ברושי. 3. א״צ, תיקי גולני, דו״ח של מישה: "מדוע עזבו הערבים את טבריה". 4. נתיבה בן-יהודה, "מבעד לעבותות", עמודים 152-151. 5. בביתה המפואר של גברת מחפוזה משכם התגורר קצין המחוז (ערבי) ובו היה משרד המחוז. אחרי שפונתה השכונה מתושביה, השתכנה בו מִפקדת הכוחות הערביים שבאו לטבריה מבחוץ. 6. א"צ, תיק גולני, שלב ב' בכיבוש העיר, 16 באפריל 1948; א"צ, אל גולני מאת צדוק, 15 באפריל 1948. 7. ראיונות עם מאיר דרזנר ומשה קלמן. 8. א"צ, תיק גולני, דווח; משה הרשקוביץ "מחלקה בקרב" ב"אילן ושלח", עמוד 118; ראיונות עם חיים שגיב ועמוס מוקדי. 9. מאיר דרזנר. 10. א"צ, אל גולני, מברק, 17 באפריל 1948. 11. א"צ, אל גולני מידין, 17 באפריל 1948. 12. יצחק ברושי. 13. א"צ, אל ברק מצביקה, 17 באפריל 1948. 14. א"צ, אל איתמר ברק מאת גולני, 17 באפריל 1948. 15. משה קלמן. 16. א"צ, שלב ג', 17 באפריל 1948; ראיונות עם מאיר דרזנר, איתמר ארבל, מולא כהן ומשה קלמן. 17. "בין עבותות, ע' 160-159.