בסופו של דבר פופוליזם הוא אידאולוגיה. במרכזו עומד העם. לא העם במובן של כלל אזרחי המדינה, אלא כגרעין האוטנטי של הלאום. תחושת העלבון על שהאליטות השלטוניות אינן משגיחות בו, המיאוס מן התקינות הפוליטית שאינה אלא עוד מכשיר דיכוי הכוחות הטבעיים ביד הכוחות הפריווילגיים, האמונה כי תיקון עולם מתחיל בהרס כל סדר נושן בלי מפת דרכים לסדר חדש.
האידאולוגיה הזאת חורכת היום את המערב, את הדמוקרטיות הליברליות, את תרבות השיח ותרבות התקשורת ותרבות החינוך של התבוננות בהיסטוריה. לבד מן החרדה שהתפשטות האידאולוגיה הזאת ככלל מעוררת במרחב הפוליטי הגלובלי, היא מעוררת חרדה יהודית.
היהודי, בעולם המדומיין של הפופוליזם, הוא אחד מן הסמלים הוותיקים והשורדים ביותר של הסדר הנושן. היהודי הוא בהגדרת הפופוליזם הסמל של האומה הפריווילגית, העם הנבחר בעיני עצמו, האומה הערומה המנצלת את חולשתה הפיזית כדי להסתנן לתוך המרקם של אדירי עולם ולכבוש אותם מבפנים.
הפופוליזם מבשר עלייה בלתי נמנעת באנטישמיות. בכל מקום ובכל ארץ, בה הוא נוגס בשם האידאה של העם במובן המופשט במרקם הפוליטי חברתי כלכלי הממוסד. זהירות על כן, זהירות כפולה ומכופלת, זהירות כאדם, זהירות כיהודי.