הטור הזה אומנם נכתב כבר ביום שלישי, אך הוא ייקרא על ידכם ביום שישי. לא יקרו הרבה שינויים עד שהוא יגיע אליכם, לפחות לא בתחום עליו אכתוב, כי המצב נראה ככה כבר כמה שנים וזה רק הולך ומחמיר. יום שישי הזה, מעבר להיותו יום מיוחד ומרנין, הוא גם היום שמציין את "יום הרופא". הפרסומות ברדיו שידרו את הידיעה, כשהדובר הוא רופא מטעם איגוד הרופאים שמבקש מאיתנו לציין את יום הרופא.
יום הרופא הוא יום שמוקדש להצדעה לרופאות ורופאי ישראל (מישהו היה צריך להסביר הרבה הסברים אם זה היה רופאי ורופאות), המדגיש את תרומתם של הרופאים לחיי הקהילה ובו נכללים שני עניינים. האחד זה הרופאים שמספרים על חייהם המקצועיים ומדוע בחרו בכך, ומאידך - "תודה לרופא שלי". שבו תושבי ישראל יכולים להודות לרופאי המשפחה שלהם או כל רופא אחר שהם רוצים להוקיר.
כמה חודשים לפני-כן, קיבלתי בהודעת סמס את התחרות לרופא המצטיין. למלא כמה פרטים והרופא שלך מועמד להצטיינות. כמו שעושים עם המורה של המדינה, הוקרה לאנשי המילואים, הוקרה לעובדי הקבלן בישראל (אין עדיין כזה אבל יהיה בעזרת השם) ועוד היד נטויה. גם סתם ימים כבר לא נשארו לנו בלוח השנה. יש את יום האישה ויום הגבר, יום האהבה ויום המשפחה. ולהבדיל יום הבוחר שאלינו זה כבר יותר מיום אחד בשנה.
גם מחלות ושאר מרעין בישין קיבלו ימים משלהם ולכל אחד הסיפור המורכב שלו ל-כיצד מתנהלים ביום יום עם המשא הזה שהוא לא פשוט. גם לרופאים מגיעים זכויות, או לפחות אם לא שדרוג בשכר לאלו שרק התחילו (אחר-כך התמונה משתנה לאלו שמתמחים בתחומים מסוימים) אז תעודה יפה ומענק כספי צנוע.
למי שהזדמן להגיע בימים האחרונים לאחת ממרפאות קופות-החולים, הבין שהוא נכנס ל-לא פחות מל-שדה קרב. אין תורים. ומי שמגיע עם תור לרופא בכל מקרה ימתין שעה או שעתיים. ומי שמגיע בלי תור, נכנס לרשימת האלו שאין להם תור, והם בקצב של אחת לשלוש או משהו דומה. שלושה עם תור, אחד בלי תור. כך בגרסה הרשמית. בגרסה הלא רשמית זה גם קצב ההמתנה שלך. אחת לשלוש, רק בכיוון של שעות - שעה המתנה ועוד שלוש שעות המתנה. וזה בלי שתצטרך לעבור דרך בדיקה נוספת אצל האחות למשטח גרון, ואז תיכנס שוב לרופא, ואז שוב לתור הפעם בבית המרקחת. ואם אתה צריך להמתין לבדיקת שתן של אחד הקטנים, כדאי שתחפש חדר להשכרה בסמוך.
למזלנו, ההורים לקטנים, ואם אפשר לומר את זה בהקשר של קופת-חולים. יש נוהל שמאפשר להורים עם תינוקות קטנים להתקבל בבית המרקחת ללא המתנה. עוד לא בדקתי עד איזה גיל מדובר, ומה בדיוק אני עושה עם המבטים הכועסים של כל אלו שאין להם תינוקות קטנים. לרוע מזלנו הסתבר שהמוקסיפן נגמר ואין כמותו יותר בעיר, מה ששלח אותי לעיר הגדולה - באר שבע, לחיפוש אחר האושר שבמקרה זה נראה יותר פשוט מלמצוא מוקסיפן. אני זכיתי להיות האחרון שמצא את ארבעת הבקבוקים המיוחלים. הרוקח הסביר שאני אצטרך שלושה וחצי בקבוקים, כך שיישאר לי חצי בקבוק פנוי.
"מה תעשה איתו" התעניין. לא התבלבלתי. "כמו שאני עושה עם כל האוכל שהבנות שלי משאירות, אני אוכל את זה בעצמי". מה יכול להיות? לא יועיל לא יזיק.
אנשים שיודעים לעשות עסקים, היו מוצאים דרכים יותר מועילות לשימוש חצי בקבוק. לא סתם אנשים בונים כאן וילות. ההסתכלות על מרפאה מקומית קטנה, כמו קופת-חולים אלף או בית או דלת (למה גימל נמצאת כבר בבאר שבע? האם מי שתכנן את האותיות בקופת-החולים לא תכנן נכון את החלוקה? והאם מתוכננת מרפאה נוספת של קופת-חולים כאן?), היא התמונה הכללית בעצם למצב הרפואה כאן. וזאת ברוך השם, מבלי שהגענו לחדרי המיון ולבתי-החולים. התורים שם יותר ארוכים והבעיות יותר גדולות. ולמול זה, נמצאים צוותים רפואיים שאמורים להשתלט על כל זה. על התורים הארוכים, על העצבים, ועל המשמרות הבלתי נגמרות. וכמו בכל מערכת ציבורית - גם כאן יש תחלואים. גם במערכת בריאות יש מחלות. יש רופאים שמרוויחים המון ומעדיפים לעבוד ברפואה פרטית. יש רופאים ואחיות שמתנהלים בצורה לא ראויה, ויש לעיתים הזנחה פושעת ורשלנות, שעולה לנו בחיי אדם. ועם זאת, כדאי לעיתים להתעלות ולהסתכל מעבר למה שקרוב לנו לאף. שבסופו של יום יש כאן באמת אנשים שרוצים ואכפת להם, ויש כאן אנשים שנשחקו והתעייפו. ואלו שלא נותנים לשכר לתנאים ולרעש מסביב להפריע להם, לעשות את מה שהם נשבעו עבורו, מגיע גם מכתב הוקרה ותודה קטנה. גם ביום הרופא וגם בסתם יום אחר ורגיל.
כך עשיתי עם הרופא שטיפל באימי ז"ל עם הצוות שטיפל באבי ז"ל ולהבדיל עם רופא הילדים שלנו. תודה היא מילה קטנה ופשוטה, אבל יכולה להפוך עולם.