יהושע סובול, המחזאי החשוב ביותר שלנו בימינו, כתב את המחזה "נפש יהודי - הלילה האחרון של אוטו ווינינגר" שעלה בתיאטרון חיפה ב-1982. זה אחד משני המחזות שהזניקו את תיאטרון חיפה לשיא הפירמידה אז. השני היה "גטו". שתי הסצינות המרשימות ביותר שבו היו פריצתו של ה"אלטר-אגו" מתוך הראי הגדול של דמות הגיבור העומד להתאבד, וסצינת מריטת נוצות התרנגולת של ליאורה ריבלין. הבימאי הנועז והמקורי כל כך אבי גיבסון בראל, בחר כאן לעבד את המחזה ולערוך בו שינויים - לטובה. במקום סצינת מריטת הנוצות של אמו של אוטו, מעניקה השחקנית נעמה מנור מונולוג מרגש ביותר, המרשים במיוחד באינטנסיביות שלו ובכנות משחקה, בהם היא כובשת את הקהל בסערה. גיבור המחזה, הפילוסוף הצעיר בן ה-23 אוטו ווינינגר, קורם כאן עור וגידים לתזה הפילוסופית שלו, שראו זה פלא: עד כמה היא נוצרה עבורנו לימים טרופים אלה. אוטו, בשיחות עם חבריו, בני משפחתו וידידתו - אותם הוא מעלה בדמיונו כמו הם נוכחים על הבמה, ובפניהם הוא פורט את סבך הניגודים העצומים הקורעים את לבו בין היהדות ובין הציונות. לדעתו, כפי שהיה אז בתחילת המאה ה-20, הציונות הלאומנית היא הפתרון היחיד לאנטישמיות וליחס המבזה של הגויים ליהודי כאל שרצים מיותרים. גם ידידתו הקרובה מפגיעה בו לעלות לארץ ישראל. אך אוטו מזהיר בתזה הנבואית שלו, שאם הציונות החילונית תיכנע בפני הדתיות - יביא הדבר לחורבנה. מצלצל איום ונורא, אך כשאנו ניצבים בפני שסע כה עמוק בעמנו בימים אלה, וכששנאת האחים של השמאל לימין ושל הפלגים הדתיים זה אל זה, ימיטו ללא ספק אסון לאומי, נראה שאוטו ווינינגר היהודי המיוסר המעריץ את האריות והאירופיות, ובז לעצמו כיהודי עד כי כך שהתנצר, בעצם מדבר אלינו ועלינו. הקונפליקט בנפשו של ווינינגר (שבמציאות אכן שכר חדר באותו בניין בו נפטר בטהובן), הוא שמטריף אותו ב-4 לאוקטובר 1903 אחרי ליל יסורי נפש אותם הוא שוטח בפני הצופים, וגורם לו להתאבד ביריה. את דמותו מגלם בעוצמה רגשית הסבוכה בניגודי התיאוריות שלו אלון גסוביץ הנאה, התמיר והמחונן בקול והיגוי מעולים. כך גם מחוננים שאר שחקני ההצגה בקול מצוין, המיושם בין היתר גם בשיר גרמני, והן בהיגוי מדויק של הטקסט, כך שהקהל יכול לקלוט את כל דבריהם. תכונה שלא מצויה תדירות בקרב שחקנים וקריינים ברדיו. על כך מגיע שאפו הן למדריכת ההיגוי שלהם והן לבימאי גיבסון, (המקפיד על כל פרט) שעושים מההצגה על כל מרכיביה היצירתיים מיכלול מושלם, סופר-מקצועי. לירן אוריצקי ממחיש נפלא את זיגמונד פרויד על תורתו, את המחזאי אוגוסט סטרינדברג ועוד כמה דמויות, ומעשיר בכך את הסצינות השונות, בשיח של אוטו עם אלה במיוחד, הפורש את התיאוריות השונות, המהוות את סך הקונפליקט בנפשו של אוטו. כך בולטות מאוד ביכולותיהן השחקניות נעמה מנור כ-אדלה וכ-אדלאיד ושיר אמסלם כ-קלרה, חברתו של אוטו, באכספרסיביות היצרית ובכשרון המשחק הנפלא שלהן. הן שובות את הלב כמו כל הקאסט המעולה המחבר את שלל הטיפוסים למיתווה מסעיר בהצגה. בהם גם: איסק צ׳וקרון כ-ברגר, רן עוז כ-ליאופולד, ואת דמות הכפיל, האלטר-אגו של אוטו, ממלאות בהפקה זו שתיים: נעם מרום ואלינור חן. היהודי כאוטו ווינינגר מגלם את היהודי המודרני אז והיום, המתלבט מה יהיה טוב יותר לעם היהודי בגלות. וזאת, עוד בטרם עלות הנאצים לשלטון. הפתעת הצופים היא לא רק ביכולות ובכשרון הבימאי והשחקנים. ההפתעה המיוחדת נעוצה בעיצוב הבמה הנועז של זוהר שואף שהציב מעל הבמה במה נוספת, שמדי פעם עולות מתוכה דמויות או חפצי תפאורה. מדהים ביכולת הדמיון והקומפוזיציה. כך גם עיצוב התאורה המדויק להפליא והנדיר באיכותו של נדב ברנע, שאף עיצב את המוזיקה; את הטאץ׳ העכשווי הוסיף הבימאי אבי גיבסון בראל בכוריאוגרפיה הפותחת וסוגרת את המחזה. זאת, תוך יעוץ של הכוריאוגרפית והמורה בסטודיו מרינה בלטוב גראס. את