המפגש שלי עם האלבום החדש של דנה אינטרנשיונל, "הכל זה לטובה" התחיל בדרמה קטנה. חזרתי הביתה לגלות שהדיסק תקוע טוב טוב בתיבת הדואר, והמפתח נעלם כלא היה. מיד גייסתי את שותפתי רבת הכישורים וכמו שתי מק'גייווריות קטנות ניסינו לדחוף לחור המנעול כל חתיכת מתכת שמצאנו בבית. אחרי כמה ציפורניים שבורות וסימנים כחולים נאלצתי להשתמש בנשק הסודי שלי - והתקשרתי להתבכיין לאיש התחזוקה של הבנין. התיבה נפרצה, הדיסק חולץ, והחיוך חזר לפניי. אחזתי באלבום חזק, שלא יקרה לו משהו נורא אחר, והכנסתי אותו הישר לכונן ה-CD במחשב.
אני לא רוצה להגיד שכגודל הציפיות גודל האכזבות, גם כי זה קלישאתי, אבל גם כי זה לא ממש נכון. ציפיתי להרבה מדנה, כי היא ידועה בהפקותיה המתוקתקות והמדויקות. לא עושים בארץ הרבה פופ בכלל, ולא הרבה פופ מוצלח בפרט. דנה יודעת לעשות את זה, ללא ספק. המקצבים נכונים וקליטים, המילים משעשעות במידה הנכונה והסאונד כולו פשוט נשמע טוב, אפילו מצוין.
האלבום נפתח בסינגל הראשון שיצא לרדיו, "הכל זה לטובה". זו בחירה מוצלחת לשיר ראשון, כי דנה נשמעת בו נפלא ואפשר לזמזם את הפזמון יחד איתה כבר בשמיעה הראשונה. החלק המאכזב באלבום מתחיל בשיר השני ונגמר ברצועה מספר 7, הלו היא Love Boy המוצלח והנטחן. מדובר בחמישה שירים שנשמעים אותו דבר, נטולי ברק וניצוץ ואפילו קצת משעממים. אחד מהם הוא שיתוף הפעולה עם עידן יניב-"סרט הודי". דואט עם עידן יניב הוא אולי נכון מסחרית בימים אלה, אבל מיותר לטעמי. דנה לא צריכה חיזוקים מכוכבי מזרח תיכון לייט שתהילתם תחלוף בעוד שבע וחצי דקות, והמלודיה של השיר, יחד עם האפקטים הקוליים, הופכים אותו לנדנוד אחד גדול.
אבל הסבלנות משתלמת, והחל מ-Love Boy האלבום מתחיל להמריא שוב. Love Boy הוא השיר הכי מושמע של הקיץ בתחנות הרדיו, ומאוד בצדק. האזכור מתוך "ידידי טינטן" מולבש על מילות השיר בצורה מבריקה, והמילים בכלל מהוות סטייטמנט נועז מצד דנה. ללא ספק צריך ביצים בשביל לשיר שיר כזה עם כל כך הרבה ביטחון. אחרי Love Boy מופיע השיר הטוב ביותר באלבום, "את מוכנה", שכולל נגיעות רוק באדיבות נוכחות גיטרה מובהקת. אם מישהו שם בהד ארצי שומע - זה בהחלט שיר ראוי בתור סינגל רביעי, כמו גם "איפה הלב" המדבק מאוד. תענוג.
שתי הבלדות, "יום אחר" ו"חורבות האהבה" נדחקו לסוף האלבום. לא מדובר בפאואר באלאדס מרשימות סטייל "אני לא יכולה בלעדיך" הישן והמוצלח. דנה נשמעת בהן טוב, אבל ללא ספק הנישה שלה היא לתת בראש. האלבום גם מתהדר בשתי רצועות בונוס - רמיקסים לא רעים ל"הכל זה לטובה" ול-Love Boy, שיעזרו לכם להכניס קצת חיים למסיבת הסלון הבאה שלכם.
אם לסכם, הדיווה חזרה. אולי לא ממש בענק - אבל בהחלט לא בקטן, וחוץ מכמה בעיות, מדובר באלבום ראוי בהחלט. בראיונות בתקופה האחרונה דנה מתמרמרת על כך שהספידו את הקריירה שלה ושואלים אותה על הכשלונות יותר מאשר על ההצלחות. לפי האלבום הזה נראה שאין לה מה לדאוג - אולי היא לא תזכה שוב במקום ראשון באירוויזיון, אבל גם קריירה יציבה זה לא משהו שצריך לזלזל בו.