בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, היו מספר ישובים שהוקמו עם הבטחה וצפי לעתיד ורוד (במקרה הזה נכון לומר עתיד ירוק) אולם מסיבות שונות לא שרדו, וכעבור מספר שנים לא רב מאז הקמתם, פורקו ונעלמו כלא היו. עם ישובים אלה נמנה מושב העולים כרמון, שהוקם ב-1952 באדמות הנטושות של הכפר ג'וליס מזרחית למושב הודיה
כרמון היה ישוב חקלאי ייחודי בנוף ההתיישבות בארץ בשל העובדה שכמעט כל אוכלוסייתו הייתה אוכלוסייה מבוגרת, בני 50 עד 70 ויותר בעוד שמושבים וקיבוצים בארץ כידוע הוקמו בדרך כלל על-ידי צעירים בגילים 20-30. בעיתונות כונה מושב כרמון, לא אחת "מושב הקשישים כרמון" או בשמות דומים.
המושב הוקם כניסיון מצד מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית להקים ישובים חקלאים עבור אוכלוסייה מבוגרת וליישב על הקרקע חקלאים מבוגרים שיצאו ממעגל העבודה והיה להם רקע חקלאי בארץ מוצאם. הניסיון לא צלח. מושב הכורמים (כרמון) לא שרד ולאחר 10 שנות פעילות, בנובמבר 1961 עזבו את המושב אחרוני מתיישביו. המושב פורק צריפיו ורוב מבניו פורקו. אדמתו חולקה בין ישובים אחרים, כמעט לא נותר ממנו שריד וזכר.