שורה של אירועים חשובים התרחשו בחודשיים האחרונים באירן: חיסולו של קאסם סולימאני, הפלת המטוס האוקראיני, התפרצות הקורונה, הבחירות לפרלמנט. אולם מאזרחי המדינה נמנעת הזכות הבסיסית ללמוד עליהם מן התקשורת, בשל הצנזורה הנוקשה שמטילה הממשלה על אמצעי התקשורת המקומיים, הכוללת גם הטרדות ואף מעצרים של עיתונאים.
למרות הפיקוח ההדוק של השלטונות, הצליחו העיתונים האירניים מאז סוף שנות ה-90 למתוח ביקורת חריפה על שלושת הנשיאים האחרונים. אבל אפשרות זו הולכת ונחסמת – כותב ג'ייסון רזאיאן, בעל טור בכיר בוושינגטון פוסט. עיתונאי ותיק בטהרן אומר: "לעיתונאים לא היה שום תפקיד בבחירות לפרלמנט, למרות הפסילה המאסיבית של מועמדים מתונים ולמרות שהיו אירועים רבים אחרים הראויים לדיווח. תסתכל על העמודים הראשונים של העיתונים שלנו. הם נראים כמו יחסי ציבור, אם לא כמו תעמולה ישירה".
במשך עשרות שנים, מאז המהפכה החומייניסטית, אירן היא אחת המדינות המדכאות ביותר את חופש העיתונות – וכעת היא הולכת ומתאימה את הכלים שבידיה לעידן הדיגיטלי. שירותי הביטחון מבינים, כי ידיעות על מעצר עיתונאים מתפשטות במהירות – ולכן הם משתמשים במקום זאת באמצעי הפחדה ומעקב. עיתונאים עוברים מדי חודש שעות ארוכות של חקירות, תוך איומים על חייהם ועל חיי בני משפחותיהם. עיתונאי כלוא הוא נטל מבחינת המשטר; עיתונאי שהושתק הוא נכס.
לדברי ראזיאן, לפחות 20 עורכים ועיתונאים אירנים היו קורבן לשיטות כאלו בחודשיים הראשונים של 2020. חלקם נעצרו לכמה ימים; חלקם הורשעו במהירות בעבירות חמורות, אך שוחררו בערבות לאחר שהבטיחו שלא לכתוב על "נושאים רגישים". רובם מואשמים בעבירות שלא נראו בעבר: יצירת "חדשות כוזבות" או "פגיעה בביטחון המדינה".
"הדבר העצוב ביותר הוא שאנחנו מתרגלים לזה", אומר אותו עיתונאי. "אנחנו שומעים שוב ושוב על כך ששירותי המודיעין מזמנים עיתונאי – מה שאומר שהוא בצרות עמוקות, אבל איננו יכולים לעשות דבר. בסופו של דבר, אנחנו נעשים אדישים לזה". עיתונאים רבים נוטשים את המקצוע – ואי-אפשר לבוא בטענות אליהם, מעיר ראזיאן. הם איבדו את קולם ומסכנים את עצמם תמורת משכורות עלובות ומשרות חסרות קידום, אז למה שימשיכו?
אמונו של הציבור האירני באמצעי התקשורת מתפוגג במהירות, אולי בצורה בלתי הפיכה. יותר ויותר אירנים מחפשים מידע ברשתות החברתיות. הקורונה היא דוגמה מצוינת: בעוד אמצעי התקשורת ממעיטים במצוות הממשלה במשמעות המגיפה, רופאים אמיצים משתמשים בטוויטר ובאינסטגרם כדי להזהיר מפניה ולייעץ לתושבים כיצד לנהוג.
צורה זו של מסירת מידע היא יקרת ערך, אך לעולם לא תוכל להחליף את מקומה של העיתונות המקצועית. מותר גם לתהות כמה זמן ניתן יהיה להמשיך ולההסתמך על הרשתות החברתיות, בהתחשב בכך שלרשות הממשלה עומדים משאבים בלתי מוגבלים לצורך מסירת דיסאינפורמציה. ואם המצב באמת ייעשה חמור מבחינתם, שלטונות אירן פשוט יסגרו את האינטרנט – כפי שעשו בזמן המהומות בנובמבר שעבר.
