הקורונה מערערת מושגי יסוד בחיים הקהילתיים ובמיוחד בחיים העירוניים. הערים נוצרו לפני אלפי שנים מסיבות כלכליות ותעשייתיות, כאשר ההתקדמות הטכנולוגית שוב לא חייבה שהכל יהיו עובדי אדמה. והן גדלות בשל צרכים אנושיים ובזכות תחושה של "ביחד".
מגיפות הן אנטי-עירוניות – כותב מייקל קימלמן, מבקר האדריכלות של ניו-יורק טיימס. הן חוגגות על הרצון שלנו להתאחד, והמאבק בקורונה – הרחקה חברתית – יוצא נגד הדרך בה אנו בונים רחובות, כיכרות, רכבות תחתיות וגורדי שחקים. מבחינת ערים רבות, הקירוב הוא הדרך לתפקד כיאות; כעת הוא האויב.
נכון, יש לנו תקשורת מתקדמת ויכולות אחרות לתקשר מרחוק. כבר יצרנו סוג של הרחקה חברתית כאשר אנו חיים יותר ויותר בטלפונים ובקהילות הווירטואליות, אם כי היא גם מאפשרת לנו ליצור קשרים חובקי עולם שלא ניתן היה לדמיין רק לפני דור או שניים. אבל אנחנו עדיין זקוקים זה לזה, ולא רק בצורה וירטואלית. עזרא קליין, עורך האתר Vox, מדבר על "מיתון חברתי", אשר יפגע במיוחד בפגיעים ביותר לבידוד ובדידות – מבוגרים ובעלי מוגבלויות.
יש לכך תקדים. הפסיכולוג אריק קלינברגר כתב ספר על גל החום בשיקאגו ב-1995, בו מתו 739 בני אדם. שיעור התמותה היה גבוה במיוחד בקרב מבוגרים בשכונות עוני בהן היו מעט קשרים חברתיים. מבוגרים שהתגוררו בשכונות עוני מוכות פשיעה, אך כאלה שיש בהן מה שקלינברגר מכנה "תשתית חברתית" – מדרכות, חנויות, מתקנים ציבוריים וארגונים ציבוריים – מתו בקצב נמוך בהרבה.
הבעיה היא, מדגיש קימלמן, שאותם מבנים חברתיים עצמם – הם אלו שיוצרים כעת את הסיכון. במאה האחרונה נמלטו מיליוני אמריקנים לפרברי הערים. השכונות הישנות נהרסו ובמקומן נבנו פרויקטים ענקיים למגורים. אבל אנשים החלו לחזור לערים אפילו כאשר הטכנולוגיה יצרה דרכים לתקשר ממרחק. הערים הפכו למרכזי הון ויצירתיות, משום שהקירוב יוצר את הכוח ממנו צצים רעיונות והזדמנויות.
אין ערוך לחלל הציבורי המשותף. אחרי 9/11, מספר קימלמן, גלריות האמנות האיסלאמית במוזאון המטרופוליטן בניו-יורק היו גדושות מבקרים, שהסבירו לו שהם רצו להזכיר לעצמם את ערכי היופי והסובלנות, וחיפשו חיזוק זה אצל זה. בבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה נסגרו התיאטראות, בתי הקולנוע ומקומות התקהלות אחרות. היוצא דופן היחיד היה הגלריה הלאומית, שם הייתה מוצגת תמונה אחת (ומתחלפת) ונערכו קונצרטים של מוזיקה קלאסית.
הביקור בגלריה הלאומית היה כרוך בסכנת חיים, אבל תורי ענק השתרכו מחוצה לה. כאשר נפלה פצצה עליה זמן קצר לפני אחד הקונצרטים, הוא התקיים בבניין דרום אפריקה שבצד השני של כיכר טרפלגר. כמה ימים לאחר מכן נמצאה פצצה שלא התפוצצה במשקל רבע טון מחוץ למוזאון. הקונצרט הועבר לחדר מרוחק והפצצה פורקה בקול רעם באמצע נגינת רביעייה לכלי מיתר של בטהובן. הקונצרטים הללו נתנו לתושבי לונדון תקווה והזכירה להם מדוע הם נלחמים.
הקורונה היא איום מסוג שונה על הסולידריות ועל דרך החיים המערבית. היא איננה גל חום או חודשים של הפצצות. לא ניתן להיאבק בה על-ידי הליכה לקונצרטים ולמוזאונים. היא מחייבת בידוד. נצטרך למצוא יחד גישות חדשות, מסיים קימלמן.
