הנגיף אוחז ברעמת סוס פרא דוהר המדלג מעל יבשות וימים, מעל גבול מדינות וחומות עמים ופרסותיו לוהטות ואינן נושרות, וצהלות שלו רמות משבחי המתיימרים לעצור בעדו, והנגיף, אילם, עיוור, חרש, רוכב בערבות הקדמה והעושר, והמבוכה והטמטום, ואין עוצר.
האהבות הנושנות, השנאות המקובעות, היריבויות המורגלות, הפסילות ההדדיות, התורות הדווקניות, האמונות הטפלות, היהירות, זחיחות הדעת, תחושות ההשפלה והדיכוי, הכל כקדם, הכל כאילו אין סוס פרא בעולם שעושה את כל בני האדם באשר הם בני אדם מרמס תחת פרסותיו ומוכי צליפות זנבו ורעמתו המורעלת.
והאדם כולו, כל האדם באשר הוא שם, אינו קם כאדם אחד לרסן את הסוס ולהפיל את הנגיף הרוכב עליו אחור, ומי שמת במקום אחד ממית את מי שרצה להציל רק את עצמו במקום אחר, ואיפה התבונה של גדול הבינה שברא האלוהים בעולמו איפה...?!
