הימים הם ימים קשים, הציבור בישראל מיטלטל בין חששות אמת ובין סימני שאלה שמא מפחידים אותם מסיבות פוליטיות, ולטעמי דווקא ערוצי התקשורת נוקטים בדרך כלל עמדה אחראית, הנותנת ביטוי נרחב לדעות השונות, לדיסציפלינות השונות, לרעיונות השונים, ומתוקף הנסיבות הפוליטיות, גם לעמדות הפוליטיות השונות.
לדוגמא: אם מביטים באחוזי התמותה שפורסמו בסין אז תרחישי האימה הם קשקוש (אלפי מתים), אך אם מביטים על איטליה שם שיעורי התמותה (מאלה הסובלים מהמחלה) הם פי ארבעה מהנתונים שפורסמו לסין הרי שהתרחיש הקיצוני שתיארה ה
ממשלה הוא לגמרי לא תלוש מהמציאות.
אנו רואים פחות חרבות שנשלפות מכיוון ה"פרשנים" ומנחי התוכניות, הסכינים נשארות מנת חלקם של פוליטיקאים אשר גם הם מקבלים, בצדק, ביטוי בכל התקשורת, בעיקר הפוליטיקאים מה"שמאל". משה יעלון, איווט ליברמן, ו
יאיר לפיד. האסימון נופל, מתברר יותר ויותר מי מסית ומי מגיב, מי עוסק בכבוד ובכסאות, ומי עובד שעות נוספות. מי מבין את גודל השעה, ומי מתעסק בשטויות.
בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה ריכוזי, הייתה לו ממשלה עם יותר מידי חריקות, ממשלת הבלהות על לפיד ובנט "האחים", ולטעמי אז קבע לעצמו נתניהו שהוא, על כרעי תרנגולת לא יכהן. עדיף לא לכהן מאשר לכהן על כרעי תרנגולת. זאת הסיבה שנתניהו פיזר את הכנסת ה-19, זאת הסיבה שפיזר את הכנסת ה-20, ומאז אנו בסבבי בחירות אין סופיים. כך גם כיום, נתניהו עושה כל מאמץ, ובצדק, שלא לקשור לעצמו את הידיים עם יו"ר כנסת לעומתי (יו"ר ממפלגת יש עתיד, אשר בתרחיש של ממשלת אחדות, תהיה כנראה מפלגת האופוזיציה הגדולה).
ואם בעבר שיקולים כל כך הגיוניים וסבירים של נתניהו לא היו מגיעים כלל לידיעת הצופים, הרי שכעת אמצעי התקשורת הרבה יותר פתוחים להקשיב ולשדר (וכנראה נתניהו גם פתוח לספר לציבור) גם את עמדת נתניהו והממשלה, וגם את שיקול הדעת העמוק העומד מאחוריה.
יש לנו עוד הרבה לתקן בעיתונות שלנו, חבל שאנו צריכים להיות במצב חירום על-מנת לאזן במידת מה את אמצעי התקשורת. מי ייתן ויבינו נותני הטון בתקשורת שהם פעלו עד המשבר הזה בחוסר איזון קיצוני, וכי הדמוקרטיה מחייבת אותם להיות שקולים יותר ומאוזנים יותר. ביקורת, כן, אך באורח מאוזן והגון.
