מדוע במזרח ראינו אנשים עם מסכות גם לפני המגפה? עד אשר הגעתי לשם ושאלתי, לא ידעתי מדוע הסינים הולכים עם מסכות גם ביום יום. ולא כל הסינים אלא סיני פה וסיני שם, הולכים עם מסכות, אפילו בימים כתיקונם.
היו לי שתי הערכות. האחת, בגלל זיהום האוויר, והשנייה היא על-מנת שלא להידבק במחלות. ומסתבר שלא זה ולא זה, הסיני הולך עם מסכה כאשר הוא מצונן ועל-מנת שלא להדביק.
רופא במחלקת קורונה ודאי לא ימוגן באורח מספק עם מסכה רגילה כי הוא נמצא במקום רווי נגיפים בגלל החולים. אך כל אלה שמחוץ למתחמי הקורונה, ואשר נמצאים מתוקף תפקידם במקומות בהם יש גם אנשים אחרים, אשר (כמו כולנו) קיים סיכוי שנושאים את הנגיף, מועילים לחבריהם כאשר הם עוטים מסכות, וחבריהם מועילים להם כאשר הם עוטים מסכות.
המסכה, כמו המרחק (2 מטר), מקטינים את הסיכון שא' יעביר את המחלה לב', וכאמור היא בעיקר מגנה על הסביבה מפני עוטה המסכה ופחות בכיוון השני, אך אם א' עוטה מסכה וב' בקרבתו גם עוטה מסכה, הרי ששניהם מוגנים הרבה יותר איש מרעהו.
ההכנות לפנדמיה/אסכולות
אני מבקש להפנות את הקוראים למאמר משנת 2005 המעלה על נס 2 מדינות ישראל ותאילנד בכל הקשור להתארגנות והכנה לפנדמיות. אחד הכותבים של המאמר הוא הפרופסור
איתמר גרוטו, סמנכ"ל משרד הבריאות דהיום.
המאמר מחמיא בראש ובראשונה לתאילנד ולישראל על כי הן מתכננות ומתכוננות. ישראל מקבלת מחמאה מיוחדת וזאת כי באותם ימים השפעות אלימות נחשבו מכה של המזרח הרחוק בלבד. שתי המדינות הטמיעו תורה המבוססת על "מטריצת הדון" במסגרת ההיערכויות שלהן, אך כל מדינה תפסה את השור בקרן אחרת.
תאילנד התמקדה בתכנון ובתקצוב פעילויות Pre-event, וישראל התמקדה בתכנון פעילויות Event. כפי שאני מבין את ההבדל, תכנון Pre-event, מחייב ירידה לפרטי פרטים של ההיערכות וביצוע בפועל מראש של כל הנדרש על-מנת למנוע הפתעות במהלך ה-Event עצמו, ואילו הגישה הננקטת בישראל או לפחות ננקטה אז, היא "בואו נשים על הלוח את התרחישים השונים, ננתח אותם לעומק, אך על ביצוע הפרטים נשקוד במהלך האירוע, ונתאים את ההיערכות במהלך האירוע על-פי ההתפתחות".
תאילנד אמרה אז, "נעשה נוהל קרב מסודר, ונבצע גם את ניהול הקרב על-אף שאין אויב בפועל", וישראל אומרה "אנחנו נסתפק בנוהל קרב, אך את ניהול הקרב נעשה כאשר יופיע האויב".
הגישה הישראלית מאוד מוכרת, יש בה סיכונים של ה"סמוך" הידוע, אך אם היא מנוהלת בשכל היא מאוד נכונה בדרך כלל. היערכות בפרטי פרטים אל הלא נודע, תגרום בהרבה מקרים לכך שלא נהיה ערוכים כלל לאויב האמתי, ולעומת זאת תכנון רוחב מול איומים רבים, תוך אמונה ביכולתנו להתגייס ולפתור גם בעיות "על הדרך" הוכיח עצמו מספר רב של פעמים. אין בו עצימת עין מחד-גיסא, ואין בו התמקדות באיום ספציפי לפרטי פרטים, תוך התעלמות מאחרים, מאידך.
האירוע הנוכחי מחייב מחשבה על נקודת האיזון, ונקודת האיזון איננה עוברת דווקא בחיסוני קורונה, אלא בפתרונות רוחב הנותנים מענה למגוון תרחישים, ואשר יש להם חיי מדף ארוכים. ובגלל שכאמור נותנים מענה למגוון תרחישים, לכן רצוי אולי לתכנן ולתקצב אותם לפרטי פרטים, מראש, לדוגמה מכונות הנשמה.
נקודה נוספת המחייבת שיפור היא ה-WAKE UP CALL - ביחס למהירות ההתפשטות של המגפה, אשר כולנו מבינים כעת שהמהירויות האלו עלולות להיות בלתי נתפסות. המעבר מנוהל קרב לניהול קרב, אסור שימתין ליום בו המחלה מקישה על דלתנו, אלא קרוב הרבה יותר למועד ההתפרצות של המגפה במקומות אחרים בעולם.
נגד האויב האירני אנו נלחמים בכל נקודה בעולם, בכל מועד, אנו מבינים שאם נמתין לו על הגבולות עלול להיגרם נזק שניתן היה למנוע אותו.
