בית משפט השלום בתל אביב דן בתביעה שהגיש עו"ד שמעון גוטפריד ז"ל נ' שותפו לשעבר, עו"ד מנוסביץ, בגין שכר טירחה ששולם לאחרון על-ידי לקוח מסוים של השותפות. המשיבה בערעור הינה אלמנתו של עו"ד גוטפריד ובאה בנעליו. עו"ד מנוסביץ בקש למחוק סעיפים מהותיים מתצהיר של עו"ד שהיה שותף של עו"ד גוטפריד, בנימוק שנותן התצהיר לא היה שותף למערכת היחסים בין עורכי-הדין ולא היה שותף להליך הבוררות ביניהם ולכן אין לעוה"ד השותף ידיעה אישית על המחלוקת.
בהחלטתו קבע כבוד השופט ברנר, כי פטירת המנוח אינה מוחקת את חוב הכסף, דבר שיש לברר לגופו של עניין וכי יש "בשולי הדברים" להזכיר בעניין זה את דברי התוכחה של הנביא ישעיה על מי שכינה "קציני סדום" על ש"יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיה א', כ"ב) וכן כי "למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה". (ישעיה א', י"ז).
בעקבות החלטה זו הגיש עו"ד מנוסביץ בקשת פסלות השופט בטענה, כי הדברים עולים כדי חשש כבד, כי בית משפט השלום אמץ לעצמו דעה קדומה כלפיו באופן אישי, למרות שטרם הספיק לשמוע אותו ולקבוע עמדה על מהימנותו. כמו כן טען, כי למרות שמדובר ב"שולי הדברים", הדברים מתייחסים לעו"ד מנוסביץ אישית ומייחסים לו רצון לעצור כל עדות מטעם אלמנתו של עו"ד גוטפריד וחמור מכך, מעמידים אותו כמי שמתנהל כגוזל אלמנות ויתומים. הסביר והוסיף, כי הפסוקים שצוטטו הינם כלפי "קציני סדום" שהתנהגותם אינה ראויה, בלשון המעטה - מדובר בסוררים, גנבים, אוהבי בצע ורודפי שלמונים וכי "דברי תוכחה" אלו מהווים הטלת דופי מוסרי ומשפטי בעו"ד מנוסביץ ואינם מאפשרים לו משפט צדק.
השופט ברנר דחה את הטענה, מאחר ואין בדברים כדי להתכוון לעו"ד מנוסביץ וכי הכוונה הייתה, כי יש לברר דברים לגופו של עניין ועובדה היא כי עו"ד מנוסביץ קבל רשות להתגונן בפני התביעה שהוגשה נגדו.
בערעורו חזר עו"ד מנוסביץ והוסיף כי בית משפט השלום הביע ביקורת שלילית נגד ערכי המוסר שלו בהבעת הדעה בשלב כה מוקדם. כמו כן, לא ניתן לנתק את "דברי התוכחה" מהביקורת שנמתחה על עו"ד מנוסביץ ולכן עולה כי בית המשפט גבש דעה שלילית כלפיו עצמו באופן אישי וכנגד מניעיו למנוע מהמשיבה להוכיח טענותיה.
נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, דחתה את הערעור, בקובעה כי התבטאות שופט אינה עילה כשלעצמה לפסילתו, שכן שופט יפסל כאשר יש בהתבטאויותיו כלפי בעל דין גיבוש דעה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים באופן המייתר את המשך המשפט בפניו. מעבר לכך, בית משפט רשאי להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהול תקין ויעיל של הליך המצוי בפניו. אמנם, חייב בית המשפט לנהוג באיפוק ובריסון ועליו להביא בחשבון כיצד תפורש ביקורתו בפני בעל הדין הניצב בפניו. עם זאת, אין באימרה כשלעצמה, אף אם נאמרה בחריפות, כדי לפסול שופט הדן בתיק.
הוסיפה הנשיאה, כי יתכן ומדובר בהתבטאות מיותרת, אך לכל היותר נראה כי מדובר בהערה ביקורתית אודות התנהלות המערער כפי שהיא השתקפה בבקשתו למחיקת סעיפים מהתצהיר, שאין בה כדי למנוע מבית המשפט להעריך את טיעוני עו"ד מנוסביץ בתיק לגופם. דווקא העובדה שנכתבו הדברים מוקדם, לטענת עו"ד מנוסביץ, והנוסח המסויג בהתבטאויות המיוחסות לבית המשפט, יש בהם כדי להעיד כי לא גבש בית המשפט דעה נחרצת המצדיקה פסילתו מהמשך טיפול בעניין הצדדים.
השימוש ב-"דברי התוכחה" יכול והיה מוגזם, בשים לב למהות ההליך המתנהל בפני בית המשפט ויתכן ומדובר בהתבטאות מיותרת, ולו בגלל הדרך בה ניתן היה להבין הדברים, כאילו יוחסו למערער. משכך, לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק את פסילת השופט, למרות שאכן יכול להיות שבראייתו של עו"ד מנוסביץ נוצר חשש, כי התבטאות בית המשפט מצביעה על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות.