"אחרי הסכנה הגדולה חגגו בפאר והדר"

"קול במדבר", פרסום מחתרתי באידיש של אגודת ישראל בגטו ורשה, לקראת פסח תש"ב (1942): יהודי המקיים פסח כיום, בצער, בדמעות, בזיעת אפו, והמשקיע בכך מכוחותיו – מאומה מכל זה לא הולך לאיבוד. אליהו והמשיח רשמו זאת בדייקנות. היכולים אנו לתאר לעצמנו אלו פרקים נרשמים על-ידי כך, איזה מעיינות חיים בוקעים מכך, איזה אור משיחי הולך ומתהווה? יש על כן לחקוק כל רגש מרגשי החג של השנה. אל נפסח על המחסור ולו הקטן ביותר, אל נשכח את הכאב, אף לא החלש ביותר. כי מהם יפרח הזר הנהדר של ההתחדשות, של התחייה. נזכור ונקיים את הפסח הזה בשמחה, אִסְרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, עד אשר נזכה ונגיע לאסור עצמנו [בבית המקדש] לקרנות המזבח. הרב בצלאל שטרן מהעיר הרמנשטדט שבטרנסילבניה (ולימים במלבורן) בדרשת שבת הגדול תש"ד (1944): כאשר אנחנו מתכוננים כעת לחוג את חג הקדוש הזה, חג חרותנו ופדיון נפשנו הממשמש ובא, עלינו לדעת, כי אינם צודקים בהחלט אלה השואלים מה לנו לשמוח ביציאת אבותינו ממצרים אם מצבנו היום גרוע מאשר היה מצבם של אבותינו במצרים. כי אדרבה, במצבנו זה, אשר הוא באמת כל רע, ה' ירחם, נוכל למצוא נוחַם כאשר נתבונן במצב אבותינו במצרים ובגאולתם משם – שלא זכו לצאת ממצרים בשעתם אלא בשביל קושי השעבוד ועול הגלות הקשה שהכבידו מצרים עליהם. ...נתנער נא מעפר החילוניות הרגילה והיום-יומית, נתרומם ל"ראש אמנה", לראש פסגת האמונה הטהורה הזכה והברורה. נשיר ונהלל לה' מתוך עומק הגלות על כל הטוב הצפון והטמיר [=הנסתר] במאורעות האיומות והנוראות המתחוללות לעינינו. ואז יהיה ליבנו נכון ובטוח, כי זכֹה נזכה כגדעון בשעתו להתגלות כבוד ה' עלינו, ויתקיים בנו מאמר הכתוב "כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות", בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

האדמו"ר מאלכסנדר, ר' יצחק מנחם דנציגר, בגטו ורשה לפני שגורש לטרבלינקה: "הא לחמא עניא": מה שסבלו במצרים היה לטובה, וגם מה שעובר עלינו כעת הוא לטובה. "כל דכפין": מי שאינו מבין מדוע מגיעות לנו כל הצרות והשעבוד. "ייתי וייכל": מלשון "תיתי לי מהכא" [לְמד מכאן], שילמד מהמצה המרמזת לשעבוד וליציאה ממנו בזכות הצרות המתרבות, וכך גם יצמיח לנו הקב"ה את הישועה. "כל דצריך ייתי ויפסח": מי שצריך לישועה – שיתפלל [בבחינת "פה סח"], כי פסח הוא זמן תפילה לישועה. "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל": על-ידי הצרות שיש לנו היום, נזכה לגאולה שלמה להיות בני חורין. הרב הראשי לצרפת, הרב יעקב קפלן, בדרשת שביעי של פסח תש"א (1941) בבית הכנסת של וישי – בירת החלק של צרפת שנשלט בידי ממשלה פרו-גרמנית: ייעוד מיוחד, יחיד במינו, מחכה לישראל. ברור שה' משגיח על ישראל ושומר לו נצחונות גדולים. וכדי להכין אותו לקראתם, ה' בחר עבור עם ישראל בבית הספר של הסבל. שעבוד מצרים לא היה כי אם "כור הברזל" בו נוצר, כבר בשחר ההיסטוריה, העם של ה'. ומאז לא פסק ה' מלהכניס את ישראל לכורי ברזל נוספים. וכך קיבל הוא עם מחושל כברזל, אפילו חזק ממנו, מוכה בפטיש הגורל. לא מתבלה, חזק מהעינויים ומהמוות. הסבל של ישראל הוא הנותן לנו את הנשמה הגוברת על הכל, התואמת את גורלנו כבני ישראל, כלומר: כמתאבקים אלוקיים, שתפקידם הוא לתמוך בכל מקום במתאבקים למענו יתברך, ושנאלצים אפוא שלא להתמוטט לעולם במאבקם אלא לצאת מהם תמיד מנצחים, ומוכיחים בכך שאכן הם, כפי שהתנ"ך מעיד עליהם, עם ה'. ...אל תישברו אפוא בשל סבלותיכם, אל תתנו לצרותיכם למוטט אתכם. הָבינו את משמעותן הנשגבת והאלוקית של צרותיכם, רְאו את חותמת הגדלוּת שהן מטביעות בכם. חזקו את הקשר שלכם עם בית הכנסת, הצטופפו סביב ה' שהוא אלוקיכם ואתם עמו. או אז, כאבותיכם גם אתם, תתחזקו באמונה ובעוז, וכמותם תבינו במלוא המובן את הפסוק: "ואֶתכם לקח ה' ויוציא אֶתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה".

האדמו"ר מפיאסצ'נה, ר' קלונימוס שפירא, בדרשתו לשביעי של פסח תש"א (1941) בגטו ורשה: ראשית הלימוד שצריכים ללמוד מן הייסורים הוא האמונה בה' והביטחון החזק בו יתברך שיושיענו. ועד כמה צריכים לחזק ולחזור ולחזק את האמונה בו יתברך בשעת ייסורים. רואים מכך שלא נקרע הים עד ששבט בנימין קפץ לים, ונחשון בן עמינדב קפץ עד חוטמו... רואים מזה שבעת צרה יש שמנסים את האדם מן השמים אם מתחזק באמונתו ושוב מתחזק. ...כמו שהאיש מתעלף חס וחלילה, אז בועטים בו ומכים אותו עוד, ודווקא על-ידי הבעיטות וההכאות מתחזק יותר ושב חַיותו אליו – כך כשאנו בצרה צריכים להתפלל לה' שיושיענו תכף ומיד, אבל גם צריכים להתחזק יותר בנפשנו לעבודתו יתברך בשעת הצרה על-ידי הבעיטות וההכאות שמכים אותנו ממרום. הרב צבי גוטמן מבוקרשט (ולימים בתל אביב) בדרשתו ביום ראשון של פסח תש"ג (1943), שנתיים לאחר שבניו יעקב ויוסף נרצחו: הלילה הזה כולו מרור! מיררו את חיינו בעבודה קשה, בעינויים קשים ואכזריים בכל ארצות אירופה, ואין מקום מנוס ומפלט ואין שום זיק אור, שביב של תקווה נשקפה. [אבל] כשאנו מדפדפים בספר דברי ימי ישראל ובקורותיהם, מיציאת מצרים ועד עתה, ייפקחו עינינו לראות כי לא רק אז היה ליל שימורים לה' להוציאם מארץ מצרים, אלא כמה פעמים נשנה הפרק הזה בדברי ימינו. כמה לילות חשוכים של חושך ואפלה חלפו עברו עלינו! כולם היו שימורים לבני ישראל לדורות ובכל פעם, אחרי עבור המשבר הנורא והסכנה הגדולה, חגגו ברוב פאר והדר את חג הפסח, כלומר: על שם שפָּסח הקדוש ברוך הוא עלינו וזכינו לצאת מן הסכנה. ...כשאנו נתונים במצב כזה, סגר עלינו מדבר הגלות, סגורים ומסוגרים אנו כבבית הכלא, אין יוצא ואין בא, אין שום מקום מוצא למצב המסובך, והחרב מתהפכת... לעת הזאת נשמע את דברי יהושע אל העם [בהפטרת א' פסח], "התקדשו" – הַזמינו עצמכם לישועה בקדושת המידות וטהרת המעשים. נהיה מוכשרים ומוכנים לישועת ה' ויה יושיעך – עד שנזכה לחוג את חג חרותנו ופדות נפשנו, ששים ושמחים, וטל של תחייה לאומית יחייה אותנו, בעם זו בזו בטל להַחדוֹת [מתוך תפילת טל]. נזכה לחיי עד, לחיים ולא למוות, ונקווה שיעשה לנו ה' ניסים ונפלאות וכימי צאתנו מארץ מצרים יַראנו נפלאות.