מדינת ישראל שולחת אנשי מוסד להשיג מכונות הנשמה, אבל הוציאה לחופשה כפויה מאות או אלפי פסיכולוגים מהשירות הציבורי שהם אלו שיכולים לתת מענה לאותם אנשים שמה שמקשה עליהם לנשום זה לא נגיף, אלא הבדידות והחרדה שמתלוות אליו. אנחנו צריכים את האנשים האלה.
ועכשיו בואו נדבר. תנסו להיזכר ברגע הזה, כנראה מתישהו ביסודי, כשלמדתם את העובדה המסעירה אבל המוכרת למדי - יותר אנשים נהרגו כאן בתאונות דרכים מאשר בכל המלחמות וכל אירועי הטרור יחד. זוכרים את ההפתעה שהרגשתם?
עכשיו, לחלקנו, לחלק קטן למדי מאיתנו, יש רגע נוסף בחיים שבו אנחנו מגלים שבכל שנה יותר אנשים בישראל שמים קץ לחייהם מאשר נהרגים בתאונות דרכים. כן כן. יותר אנשים בישראל מתאבדים מדי שנה מאשר אנשים מאבדים את חייהם בתאונות דרכים.
נתון מחריד. וזה נשמע לא אמיתי, נכון? כי הרי אם זה היה כך היינו שומעים על זה, לא? לא. בישראל במשך שנים יש הסכמה שלא לדבר על אובדנות, מתוך אמונה שהדבר "יכניס לאנשים רעיונות לראש". בפועל התוצאה של זה היא שאובדנות היא טאבו, לא מדברים על זה ומי שמרגיש שאין טעם בחייו, מי שחושב מחשבות רציניות ומעשיות על לשים קץ לחייו - לא מדבר על זה. כי לא מדברים על זה. והוא נשאר לבד.
יש כל מיני עובדות, אגב, שקשורות לבדידות ולאובדנות: שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר הוא בקרב אנשים מעל גיל 75. שיעור האובדנות בקרב גרושים ורווקים גבוה יותר מאשר בקרב נשואים. יש יותר עולים שמנסים (ומצליחים) לקחת את חייהם מאשר ותיקים.
מה כל זה אומר לנו? שבדידות - הורגת. הכורח להתמודד לבד עם כל מה שהעולם הזה זורק עלינו הוא קשה. לעתים קרובות מידי - קשה מנשוא. ואנשים מעדיפים למות ולא לחיות ככה. בבדידות, בניכור, בהתמודדות לבד עם כל דבר שקורה, עם כל דאגה. אנשים מעדיפים למות ולא לקום לבוקר של עוד יום שאותו יבלו לגמרי לבד בלי שמישהו יתעניין בשלומם. מעדיפים למות אם אין עוד מישהו שסוחב יחד איתם את האלונקה של החיים.
רבים רבים נכנסו עכשיו למעגל הבידוד והבדידות. כולם מדברים על עקומת הקורונה. איש לא ידבר על עקומת הבדידות, החרדה, הדיכאון, העקומה שהפכה את החיים לכאלה שהאדם מרגיש שלא ראוי לחיות אותם. היום כבר ברור לאנשי רפואה רבים שהקורונה תגבה יותר קורבנות בבריאות הנפש מאשר במערכת הנשימה. אבל איש לא סופר את זה. וחייבים לספור את זה.
ראשית כי אדם הוא אדם הוא אדם. אבל כנראה שלקברניטים זה לא חשוב כי אם היה חשוב הכל היה נראה אחרת. אז נעבור לנימוק ציני וכלכלי, כי אולי זה כן יעניין מישהו שם למעלה באיזה משרד. האנשים האלה, ששמים קץ לחייהם, חלקם מוכשרים, חכמים, ומוצלחים, ויכולים לתפקד. יכולים להיות שותפים פעילים בחברה. לרווחתם, לרווחת שכניהם ועמיתיהם. לרווחת קופת המדינה שלה הם ישלמו מיסים.
אין לנו את היכולת, לא המוסרית ולא הכלכלית, לוותר על כל האנשים האלה, לתת להם לשקוע בתוך עצמם, לנתק קשר עם העולם, לשכוח את הערך של עצמם, לוותר על עצמם ולהימוג. אנחנו חייבים להושיט יד, ועוד אחת, ועוד אחת. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר.