מומחים רבים מנסים לנבא ולתכנן את מהלך החזרה לשגרה ואסטרטגיית היציאה מהמשבר. מתי ואיך תתרחש, האם יתרחשו גלי הדבקה נוספים, מתי יחזרו מסגרות החינוך, האם תרבות הפנאי תוכל לחזור לעצמה. מעבר לשאלות מהותיות אלו, חשוב להתייחס להיבט משמעותי נוסף - איך משבר הקורונה, לרבות הבידוד הממושך והריחוק החברתי, משפיע עלינו מבחינה פסיכולוגית ויעצב את יכולתנו לחזור לשגרה כפי שהכרנו אותה עד היום. האם זה עומד להיות פשוט?
אנחנו מפנטזים על איך נחזור לשבת בבתי הקפה, נטייל בקניונים, נסתובב באופן חופשי בסופר ונתחבק עם קרובנו. דברים שעד לפני חודש היו כה טריוויאליים עבורנו. עם זאת, נראה שאין זה עומד להיות פשוט כפי שהיינו רוצים לדמיין.
האם מוכר לכם התרחיש הבא? אכלתם במסעדה מאכל טעים, ומיד לאחר מכן חשתם ברע. לצערכם המזון היה מקולקל וחטפתם קלקול קיבה. מה שקורה לרוב האנשים הוא, שהם לא יחזרו לאכול מאותו מאכל, או אף יגדילו לעשות ולא יחזרו שוב לאותה מסעדה או מזנון.
הסיבה לכך היא שהמוח החכם שלנו, שלפני הכול, רוצה לשרוד, מייצר קשר סיבתי בין המסעדה בה אכלנו לבין התחושות הגופניות הנוראיות. המסעדה נצרבת במוחנו ומקוטלגת כלא ראויה לכניסה. מנגנון מוחי זה הנקרא "התניה קלאסית", והוא נחקר והתגלה על-ידי פבלוב. מדובר בתהליך למידה בו נוצר קשר בין גירוי ניטראלי לגירוי אחר, באמצעות הצגתם של הגירויים יחד. בניסוי המפורסם, כלבים אולפו לבוא לאכול לשמע צלצול פעמון.
ההתניה נוצרה בין פעמון לבין ריור - בכל פעם שהכלב קיבל אוכל, הוא שמע גם צלצול פעמון, עד שנוצר קישור (התניה) בין הפעמון לריור. כך התוודע פבלוב כי קיים תהליך למידה שבו גירוי מסוים שחוזר על עצמו, מעורר תגובה רפלקסיבית. בניסוי מפורסם נוסף שנקרא "אלברט הקטן" (ווטסון וריינר) נתנו לתינוק כמה צעצועים לשחק איתם, בשלב מסוים יצרו צימוד בין רעש חזק לבין הרמת צעצוע בדמות עכבר לבן. לאחר זמן מה, התינוק החל להגיב בפחד כאשר ראה את העכבר ולכל דבר שדמה לו. התהליך המתואר הוא למידת פחד - שינוי קבוע יחסית בהתנהגות בסיטואציה מסוימת, שנגרם בעקבות ניסיון.
המוח מתחיל להתרגל
באופן דומה, מה שקורה לנו היום הוא שאנו שומעים על נגיף אלים ומפחיד שיתכן שנמצא אצל כל אדם בסביבתנו, משטח כזה או אחר. אנו נמנעים ככל יכולתנו מאותו גירוי ניטראלי כביכול, בכדי להקטין סיכוי להדבקה. המוח שלנו מתחיל להתרגל - אני רואה אדם, אני נרתע ממנו. אדם נגע בחפץ - אסור לי לגעת בחפץ. הגירוי המפחיד במקרה זה - נגיף הקורונה. אולם הוא נצמד בתודעתנו לכל גירוי בסביבתנו שטיפת אלכוג'ל לא נגעה בו. כך, נוצרת התניית פחד.
מה עומד לקרות ביום שבו יתאפשר לנו לרכוש כוס קפה בחוץ? שילדינו יבקשו לשחק בגן שעשועים סמוך לבית? כשנרצה לצאת באופן חופשי לסופר או לכל מקום ציבורי אחר בו יהיו אנשים נוספים? הרי שכל יציאה מהבית תהיה מלווה בזהירות מוגברת, והספונטניות תיעלם. האם נצליח לקנות מזון כשהמחשבה שאולי טיפת רוק של האדם שהכינו נמצאת שם ועלולה להדביק אותנו?
מעניין לחשוב, כי עד היום היינו חשופים תמיד לחיידקים ונגיפים מסוכנים ברמה זו או אחרת, ולא היינו אובססיביים אליהם כפי שאנו היום. למעשה, רוב חיינו אנו עושים שימוש במנגנונים פסיכולוגיים מופלאים ופרימיטיביים המאפשרים לנו לחיות בלי חרדות באופן יחסי. אלה נקראים הדחקה והכחשה. אנו מדחיקים את עצם העובדה שיש סכנות, ואף את עצם העובדה שכולנו בני חלוף ונמות בסופו של דבר.
אומנם רעיון המוות לא מלהיב אותנו, אך באופן מפליא הוא גם לא מטריד אותנו במיוחד במהלך היום יום. זאת למעט במצבים, שהנושא עולה למודעות באופן חוזר ונשנה, "ישר לפנים", בלי אפשרות להכחיש (להתעלם או לטעון שהעובדות אינן נכונות), כפי שקורה לנו בימים אלו. "תיאורית ניהול האימה", שהוצעה לראשונה על-ידי גרינברג, סלומון ופיסצינסקי ב-1986, התייחסה להשפעת תודעת המוות על החשיבה וההתנהגות האנושית.
תיאוריה זו גרסה כי הפחד מהמוות מייצר מנגנוני הדחקה ויצירת ערך ומשמעות לחיים. כך למשל, בניסויים שבהם מבליטים למשתתפים את עובדת היותם בני תמותה (למשל, ביקשו מהם לכתוב תיאור של הלוויה של עצמם) הם נעשים קנאים יותר לערכיהם התרבותיים, מחפשים דרכים להעלות את הערך העצמי שלהם ומחפשים אחר קשרים קרובים. כלומר קיימת בכולנו מערכת הגנה להתמודדות עם האימה הנובעת מהסופיות שלנו.
אם כן, מה צפוי לנו ביום שאחרי?
ראשית, אנו עומדים לפגוש ביותר מופעים של דאגנות, מחשבות טורדניות, חרדות, דיכאון וטראומות. אלה יופיעו גם אצל ילדינו שיזדקקו לעזרת ההורים, הצוותים החינוכיים ואנשי טיפול בהרגעה ותיווך של המציאות החדשה. הניתוק החברתי והמציאות המלווה בפחד מתמיד מגבירים את המצוקה הנפשית. כפועל יוצא מכך, החזרה לשגרה תהיה מורכבת יותר ממה שאנו מדמיינים לעצמנו.
האם יש תקווה?
יצר החיים חזק מהכול. והוא ינצח בסופו של דבר. לא בכדי תופעת הבייבי בום נפוצה לאחר מלחמות ואסונות. פרויד התייחס לייצר החיים כאל ליבידו, האנרגיה המושקעת ביצירה, בבניה ובהישרדות. לשמחתנו, לכולנו מנגנוני הגנה המסייעים לנו להישמר מפני חרדות וזיכרונות מאיימים. אולם לשם כך נצטרך גם להגביר שימוש בטכניקות הרגעה, קבלה של המצב ללא שיפוטיות לעצמנו, ושימוש בתהליך חשיפה הדרגתית (טכניקה מתחום הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי -CBT) לגירויים המאיימים עלינו.
ככל שנראה שאין סכנה אמיתית בכל יציאה מהבית, כך ההתניה תשתחרר בהדרגה ויבנו דפוסי למידה חדשים, כפי שהיינו רגילים אליהם עד היום. לחלקנו זה יהיה מורכב יותר, ופה נדרשת מעורבות של גורמי בריאות הנפש והרווחה. חשוב כי מקבלי ההחלטות יפנימו כי בתוך אסטרטגית היציאה מהמשבר יש לתת עדיפות גם לחיזוק ושמירה על החוסן של האזרחים.
באמצעות חיזוק של מערך בריאות הנפש, ובפרט מערך הפסיכולוגיה החינוכית, שכידוע מהווה את חוד החנית של הטיפול בילדים, בני נוער והוריהם, תיפתח האפשרות לספק לכל ילד ובן נוער הזקוק לכך טיפול פסיכולוגי. זאת בנוסף לתמיכה וליווי לצוותים החינוכיים ולהורים. מהלך מתוכנן בתחום זה, ימנע נזק פסיכולוגי עתידי ויחזק את החוסן הנפשי של כלל האוכלוסייה, וצריך להיות אינטרס לאומי, כאסטרטגיה נפשית מקבילה ליציאה מהמשבר.