מכל הדברים ששמעתי וקראתי בתקשורת על סיבות המחאה, תפסה אותי כאמת הבסיסית הטענה שאין קשר בין מה שאומרים המנהיגים הפוליטיים, לבין מה שעושה בפועל המערכת שעליה הם מופקדים. מבחינה כלכלית זו הטרגדיה המרכזית של המאבק בקורונה.
כל מי שמתלונן על סגירת עסקים, צימצום תנועה חופשית, איסור הצטופפות המונית, סדרי ביטחון והגנה אישיים מטרידים ועוד, אין ממש בתלונתו - אנו "במלחמה". המציאות מוכיחה שהאסטרטגיה שאנו נוקטים עובדת, וזה מבחנה העיקרי. דומני שמאחורי המחאה מסתתרת שגיאה עסקית חמורה, גם מצד בעלי העסקים וגם מצד המדינה - שאלת ביטוח נזקים לעסקים הקטנים כתוצאה מאירוע של כוח עליון.
עיצומו של משבר הוא עת ללמוד לקחים אבל לא השעה המתאימה להתחשבן עם מי שעשה או לא עשה חשבון נכון ומלא לאבטחה וביטוח מוקדמים של עסקיו. כאן צריכה הממשלה, שגם היא נושאת באחריות לחוסר המדיניות כיום, לקום ולפעול להצלת העסקים הראויים לכך
1 ובמקביל להתחיל בטיפול קבע לטווח הארוך. משבר הקורונה הוא לא רק בעיה אלא גם הזדמנות, וסוגיה זו היא אחד הנושאים החשובים והדחופים לטיפול, במיוחד על-רקע הצפי לחזרתו של אירוע דומה בעתיד הלא רחוק.
המחלה הניהולית הישראלית - של פערים בלתי-נסבלים בין הבטחות לבין הצורך לקיימן כלשונן, בין צורך לחובה ממשית לתת לו מענה אפקטיבי, בין אחריות המדינה להציע מענים לאתגרים, לאחריותה לממש את הצעות הפתרון בזמן רלוונטי, תוך מזעור הביורוקרטיה - היא כיום
הבעיה מס' 1 של המדינה במלחמה אפקטיבית בקורונה. המשך המצב הקיים, מסכן את הצלחת המערכה כולה.
בעיה קרדינלית, פתוחה, נוספת היא הדַבֶרת היתרה - מרוב עצים לא רואים את היער. יותר מדי דוברים, יותר מדי פרשנים, פחות מדי עובדות ויותר מדי "אג'נדות" ומשאלות-לב ריקות מתוכן או מנותקות מהמציאות. בעובדה שלמעלה מחודשיים אחרי פרוץ המשבר, אין עדיין במדינת "הסטארט—אפ" מוקד מידע לאומי מרכזי ואמין אחד לתדרוך הציבור בכל ההיבטים הקשורים באופי המחלה, דרכי זיהויה, דרכי התגוננות, הוראות התנהגות וכתובות ודרכי פניה למרכזי עזרה ודיווח - הוא מחדל ממשלתי כולל.
הנושאים הראשיים באחריות למחדל זה הם ראש הממשלה ושרי הבריאות, האוצר וביטחון הפנים. המחאות שראינו ואלה שעוד תבואנה אם עניינים אלה לא יבואו על פתרונם לאלתר - תהיינה כולן צודקות. ראש הממשלה איננו דובר הממשלה; הוא אינו צריך להיות זה שמדבר הכי הרבה, אלא זה שמשפיע הכי חזק על עשיית הדברים הנכונים ובזמן. ככזה, עליו להציג מדיניות ולא סיפורים. להסביר את המדיניות ולא לשבח כל שני וחמישי מה שכבר נעשה, במיוחד כשעיקר הדרך עדיין לפניו. עליו לתאם ולסנכרן את פעולת זרועות הממשלה. אין לפרסם נתונים, עובדות והחלטות כביכול, בטרם סוכמו ואושרו כחוק. ראש הממשלה הוא המתכלל העליון והמדרבן הראשי של "התזמורת" - המנצח - לא הנגן הראשי.
ראש הממשלה הוא המאשר הבכיר של המדיניות הלאומית. אם החליטה הממשלה על "מדיניות זהירה", שפרושה צעדי בלימה דרסטיים של ההתפשטות על-ידי הפרדה, סגרים, הגבלות תנועה, סגירת עסקים והפסקת פעילויות המוניות, עליו לומר זאת בהחלטיות, בנחישות, בבהירות ולהסביר את נימוקי הממשלה; הוא איננו המדריך הראשי ליישום. כאשר הדברים באים בדרך מסודרת, מתפרסמים לאחר החלטת הממשלה ועוברים ליישום, חובה על השרים לציית, לקיים ולאכוף את ההחלטות כלשונן וברוחן; אחריות ראש הממשלה היא לאלצם לכך. ומאידך-גיסא, אם הוחלט על "מדיניות יציאה זהירה" (חרף העובדה שיש מדינות שבחרו באסטרטגיה אחרת) - זו המדיניות המחייבת את כולם. את הפרטים הטכניים ישאיר למומחים ולדוברים, אבל את האחריות לאכיפת הביצוע, יקח על עצמו.
דיוק, בהירות, סדר פעולות וביצוע מהיר בלו"ז מינימלי - קריטיים לתהליך העדין של יציאה מבוקרת מהמשבר. יש למנוע תוהו ובוהו, שבו ינסו חוגים פוליטיים ואינטרסנטיים להתסיס את הציבור או את חמומי המוח שבו נגד הממשלה; והנזק, כמו בכל אנרכיה, עלול להיות חמור.
